שלום קהילת קוראים/ות יקרה,
תודה על התגובות החמות שקיבלתי על שני הטיפים הראשונים בסוגיית הבחירה. ולשרון, שביקשה ד-חוף לקבל את הטיפ השלישי – הנה הוא שלוח אלייך בזאת (אולי הוא כבר לא רלוונטי, חחח). אם לא יצא לכם לקרוא את השניים הקודמים – הנה תזכורת + קישור.
תזכורת לשני הטיפים הקודמים:
הסוגייה היא בחירה. שהיא, כזכור, אחת המתנות הגדולות שניתנו לנו כבני-אנוש, שיש לכולנו צורך עמוק ותמידי לממשה.
השאלה לגבי סוגיית הבחירה היא מה אנחנו יכולים לעשות במצבים מאתגרים מסוגים שונים, שבהם נדמה שאין לנו אפשרות בחירה, ובעיקר כשזאת אכן המציאות. איך לנהוג, איך להגיב, מה האפשרויות העומדות לרשותנו אפילו במצבים כאלו.
הטיפים שבהם שיתפתי אתכם/ן נגעו לשני מצבים עיקריים = טיפ 1: מה לעשות ברמזור. טיפ 2: מה לעשות כשמישהו מעצבן אותי.
המכנה המשותף לשני המצבים הללו (וכמובן לרבים אחרים) היה – ועודנו – לנשום, לעצור, להתחבר לעצמנו באמצעות שאלות.
והיום הטיפ השלישי –
מה לעשות כשאני מתנהג/ת אחרת ממה שאני הייתי רוצה…
◄ התשובה (למי שלא רוצים לקרוא הכל…) = להיזכר ש"מאחורי כל צרחה יש צורך" (ושזה כולל גם אותי…)
מה אומר הרעיון?
שבַּהתנהלות הרגילה של רובנו, כשאנחנו עצמנו פועלים באופן שלא-ממש-מוצא-חן-בעינינו, מה שלמדנו לעשות הוא – לרדת על עצמנו. לשפוט, לכעוס, להאשים, להתייאש, לתעב… תלוי במצב-הרוח ובמידת אי-הקַבָּלה העצמית שכבר הפנמנו במהלך חיינו.
אל תגידו לי שאתם לא מכירים את זה!!! ואל תגידו לי שאתם/ן לא סובלים מזה!!!
טוב, כדי שלא ייצא שאני "יודעת" עליכם/ן, אגיד עליי: אני יודעת היטב, כמה סבלתי בעבר מן ההרגל לרדת על עצמי, וכמה חיי השתנו לבלי-הכר כשהצלחתי להשתחרר מהדפוס המכאיב הזה.
בואו ניקח כמה דוגמאות קטנות, שבהן חלק גדול מאיתנו מצאנו את עצמנו מגיבים באופן שלא-אהבנו, ומהן תוכלו להקיש על כל מצב דומה בחייכם/ן.
- צעקתי על הבת שלי
- הברזתי לחבר (איחרתי-כהוגן לפגישה) ותקפתי אותו כשהוא האשים אותי
- חברה אמרה לי משהו על עצמה, ואני מייד קפצתי ונתתי לה עצה, במקום להקשיב לה
- עמיתה בעבודה אמרה לי משהו אישי ואני נכנסתי לשיתוק במקום לענות לה
אז מה הצעדים שאת ואתה יכולים לנקוט כבר עכשיו, כדי להפחית מיידית את הסבל, בפעם הבאה שקורה לכם משהו מעין זה?
אוקיי. מה שמשותף לכל הדוגמאות האלו הוא, שיש בהן, למעשה, תגובה אוטומטית, דפוסית. אני הרי יכולה לחשוב על מאות מצבים מאותם סוגים, שבהם אני מגיבה באופן דומה: תוקפת או מאשימה, נותנת עצה בלי שהתבקשתי, נעלבת ומתקפלת, או כל מנגנון-תגובה אחר. בכולם, המעשה מתרחש, ואז, מתישהו, אני מתעוררת מן הדפוס עצמו, ואז כועסת על עצמי, על האופן שבו התנהגתי.
"איך יכולתי לצעוק ככה על הבת שלי, כמה פעמים אני עוד אאחר, כמה פעמים אני אמשיך להתערב ככה לאנשים בחיים אחרי שביקשו ממני להפסיק, למה-לעזאזל אני לא יכולה לענות ברגע הנכון…" וכו' וכו' וכו'. כלומר, לא די בזה, שכבר עשיתי משהו שעורר כאב אצל אדם אחר, ולא ממש כיף לי מזה – אלא שאני עוד יורדת על עצמי!
יש שני חלקים במהלך הדפוסי המלא. החלק הראשון = המעשה עצמו (התגובה האוטומטית), והחלק השני = השיפוט-העצמי שלנו, בעקבות המעשה.
איפה כן אפשר להתחיל את השינוי (וגם זה בעדינות)? בחלק השני, שבו אני כבר אחרי המעשה, ו"רק" יורדת על עצמי, על כך שפעלתי כפי שפעלתי. אז בלי להיכנס לפילוסופיה כרגע, אשאל אתכם שאלה:
עד היום, האם השיפוטים העצמיים אכן הצמיחו אתכם/ן למקום חדש??? למדתם באמת משהו אחר? הצלחתם לפעול אחרת ברגע האמת???
כאמור, אני לא נכנסת כאן לעובי הקורה של מנגנון ההאשמה-העצמית שלנו (נושא ענק בפני עצמו, אתייחס אליו בפעם אחרת), אלא רוצה להציע איך לצאת ממנו! ואלו 2 הצעדים הקריטיים הראשונים, שיקרבו אתכם/ן ליציאה מדפוסי-ההתנהגות הקבועים והמכאיבים שלכם/ן.
לכן, מה שאני מציעה כאן הוא מהלך מהפכני. במקום להמשיך לעשות עוד-מאותו-דבר ברגע ההתעוררות מן התגובה הדפוסית – אני רוצה להזכיר לעצמי, שגם אני נמנית עם השבט האנושי. אם אני מסכימה עקרונית לרעיון, ש"מאחורי כל צרחה יש צורך", אז אני ממש חייבתלקלוט, באמת-באמת, שזה תקף גם לגביי.
זה מוזר, כי רוב העולם לא פועל כך. זה משונה, כי רובנו לא מתורגלים בצורת התייחסות כזאת לעצמנו (או לאחרים). אבל זה מופלא, כי זה מרפא. וזה עובד!
מאחורי כל צרחה – יש צורך. וזה כולל גם את הצרחה שלי…
עד כאן לעניין הצעדים הראשוניים בדרך לריפוי עצמי. ואם תרצו לדעת מה הצעדים הבאים – אני מזמינה אתכם/ן לשפע ההזדמנויות לשמוע, להתנסות, ללמוד ולתרגל את המודעות המקרבת. הכל – כאן, בלוח-הפעילויות המלא שלנו.
זהווווווו.
וואו. שמח אצלנו. מקווה שגם אצלכם/ן
ארנינה
3 תגובות
ראשית, תודה על הנתינה העצומה שלך. המילים המדויקות את "מאירה עם הפנס" על המקומות הסמויים, הלא נראים,
שלא חושבים עליהם. תודה
הרעיונות שאת מביאה מאירי עיניים ומאוד מאוד מדויקים ונכונים (לי לפחות). אוהבת את יכולת ההתבטאות המדויקת שלך בכתב. את מתארת את מה שאני חשה וחווה.
לשמחתי, אני מלווה (קובוץ מתחת לאות למד…) על-ידי אדם מקצועי שמאוד מאוד מדבר את תפישתך… ובכל זאת נהנית כל פעם לקרוא את מה שאת מפרסמת.
המשיכי – זה נותן כוח לעבור את השבוע.
קראתי בשמחה כל מילה שלך.
את יודעת, זה אף-פעם לא מובן מאליו, שמה שנכתב – גם נוגע.
תודה.
ואמשיך, כי לא יודעת אחרת… 🙂