"את עולה או לא…?!?!" ממה הזדעזעתי ומה עשיתי כששמעתי את זה

אין כמעט פעם שאני יוצאת החוצה, למכולת, להליכה, לסרט, לא חשוב מה, שאני לא נתקלת בסצינה כלשהי, שמזכירה לי להודות לאל שיש לי תקשורת מקרבת בחיים. כמובן שלפעמים, באותו רגע אני שוכחת… וזה גם מה שקרה לי בפעם הזאת. לכן אני משתפת אתכם/ן, כי יש לזה "סוף טוב" (יחסית).

וזה מה שקרה בפעם הזאת:

המקום: הפארק הלאומי ברמת-גן, אגף המשחקים לילדים.
הזמן: שבת, צהריים.
הנפשות: אב ובתו בת ה-5.
הנסיבות: היא עומדת מול המגלשה, זזה קדימה ואחורה בצעדים מהוססים. הוא על-ידה, אני עומדת בסמוך.
האירוע: הוא מרים עליה את קולו (שלא לומר צועק), מושיט את זרועו קדימה כשהאצבע המורה מכוונת כלפיה, ואומר את המשפט המוזכר בכותרת "את עולה או לא…?!?!?!".
הילדה זזה אחורה, בתנועה שנראתה לי מבוהלת, שולחת אלי מבט מהיר ומתרחקת עוד יותר מהמגלשה.
ואז הוא רואה את המבט שלי (שכנראה שיקף את ההלם שבו נתקפתי לנוכח תגובתו אליה) ומסביר לי בטון חצי-מתנצל ובלי טיפת חיוך, "מה לעשות, היא לא מחליטה…".
מה שהצלחתי להוציא מפי היה: "לא תמיד קל להחליט…". והלכתי לדרכי.

אז מה היה שם, שקיבל עדיפות בתודעתי

האופן שבו האב הזה דיבר אל בתו. זה מה שהיה שם בשבילי. וזה קפץ לי לראש התודעה, כי לצערי, עם כל היכולת שלי להבין ואף להכיל מצבים אנושיים מאד מאתגרים – לפעמים יש משהו, במיוחד בָּאופן שבו אני שומעת הורים מדברים אל ילדיהם, שאני לא מצליחה להישאר חסינה כלפיו.

למה? כי כל זה בכלל לא קשור רק להורים, אלא לכולנו. אני ממש מאמינה, שאילו אבות וגם אמהות היו מדברים אחרת אל ילדיהם, היה פחות סבל בעולם. כי דור שלם היה מקבל הקשבה אחרת, ולכן גם לומד, סוף-סוף, לדבר ולהקשיב אחרת. אבל זה לא המצב העולמי. מה שאני רואה ושומעת הוא, עד כמה, בכל-כך הרבה בתים ומשפחות, התקשורת מתנהלת כמו זו של אותו אב עם בתו.

אז מה מניע אותי לכתוב על כל זה? ראשית, הידיעה שאפשר לחיות אחרת ושיש לי כלים איך לעשות זאת. שנית,  הרצון לחלוק איתכם את מה שאני עשיתי סביב אותו אירוע, שאִפְשֵר לי לצאת מהמצוקה שלי.
כי – מה לעשות, אני רוצה לעזור גם לאחרים לצאת מהמצוקה שלהם, וחושבת שהכלים שבהם השתמשתי יכולים אכן לעזור.

ואלו התהליכים הפנימיים שעשיתי עם עצמי סביב האירוע הזה (שגם אתם יכולים…)

1. נתתי לעצמי להרגיש את הזעזוע הראשוני ולהיות בו. כלומר, לא נלחמתי בתחושת ההלם והעצב שעלתה בי. מה זה אומר "לא נלחמתי"? זה אומר, שלא חשבתי לעצמי, שאני אמורה להגיב אחרת מן התגובה הספונטנית שלי. שכאילו, זה "לא-בסדר" שאני מגיבה לאירוע הזה "כל-כך קשה". להיפך. הרגשתי את התגובה הרגשית החזקה ונתתי לה להיות.

במלים אחרות, לא רק שלא שפטתי את עצמי על תגובתי, אלא שיישמתי את אחד העקרונות העמוקים ביותר, שבהם אני מאמינה ואותם אני חוזרת ומשננת לכל תלמידיי ומטופליי: לקבל את מה שיש. ומה שיש כולל גם את התגובה שלי! כי אם זאת התגובה שלי – אז זה מה שיש באותו רגע. מאד יכול להיות, שבעוד שנה, כשמאחוריי תהיה שנה נוספת של עבודת מודעות, תהיה לי גם תגובה אחרת. כרגע – זה בדיוק איפה שאני בחיים. אז אני לא מתנגדת לזה באמצעות שיפוט עצמי כלשהו. ולכן אני הרבה פחות סובלת כרגע.

אגב, למי שטרם שמעו אותי אומרת את זה – הנה משהו חשוב ביותר בעיניי: לקבל את מה שיש זה לא אומר לאהוב את מה שיש. גם כמטפלת וכמנחה, אני נתקלת בבלבול שאנשים רבים חווים בין השניים (לקבל ולאהוב), שיוצר לא-מעט מפחי-נפש ואפילו התנגדות לעצם הרעיון של "לקבל את מה שיש". בשל החשיבות העצומה של הנושא, וההבדל הקריטי בין לקבל לבין לאהוב, אתייחס אליו מאד בהרחבה בתוכנית המנטורינג שלי, "מי יטפל במטפלים". קראו אודות התוכנית בקישור הזה.

2. אחרי כמה זמן (משהו כמו חצי-שעה) שאלתי את עצמי ממה הזדעזעתי. כלומר, אחרי גל הכאב הראשון, התפניתי להקשיב לעצמי באמפתיה אקטיבית. והבנתי… קודם-כל, לי עצמי, כילדה-לשעבר, יש רגישות ספציפית לאופן שבו אבות מדברים אל בנותיהם (נחשו למה…). ויצא, שיש לי גם רגישות עצומה למה שכבר הזכרתי קודם – למצב העולם, על כל הסבל שבו, שלפעמים שואב אותי לייאוש, ולפעמים מחבר אותי לתקווה ולתחושת השליחות. מה לעשות, שלמרות הכל, אני ממשיכה להאמין, שדיבור אמפתי יכול לחולל שינוי ב-די.אן.איי. של האנושות.

אז בתום התהליך של אמפתיה לעצמי – הרגשתי מחדש את החיבור לעצמי וּלְמָה שבאמת חשוב לי. חזרתי להיות בנוכחות בעולם. הוקל לי. נזכרתי, שאני אכן נופלת לפעמים לייאוש, אבל אני יכולה לקום ממנו וגם עושה זאת, שוב ושוב. שהייאוש הוא חלק מהדרך, אבל לא כולה. ושהדרך שלי כוללת את כל מה שאני מביאה לעולם. ואני לא מתכוונת לחדול ממנה. (כאילו שזה בשליטתי…)

למי שרוצים/ות לחוות את הפלא הזה, של ההקלה שמביאה אמפתיה עצמית – לומדים אותו, קודם-כל, בקורס היסודות שלנו. רוצה לאמץ אותו לעצמך, ובאמת לסבול פחות? זה הקישור לקורס הקרוב בת"א, וגם בירושלים וגם באלוני-אבא.

3. אחרי עוד כמה זמן… בזכות זה, שחזרתי להיות יותר נוכחת במציאות, אני מתפנה לפתוח את לבי לאבא הזה. לראות גם אותו בעיניים אמפתיות. כי גם הוא, כמוני, כמוך, כמו כולנו – יצוק מחומרים אנושיים. גם לגביו תְּקֵפָה המנטרה הבסיסית, שהגיתי כבר לפני שנים: "מאחורי כל צרחה – יש צורך". גם הוא, כמוני, כמוך, כמו כולנו, נולד לתוך עולם מסוכסך, שמכיר כמעט רק את המודעות המרחיקה. את המנגנון הדפוסי, של להניע אנשים אחרים מתוך פחד, אשמה ובושה. ואת הכעס כאמצעי מעולה לעשות זאת.

גם הוא, כמו רוב ההורים בעולם, רוצה שבתו לא תסבול בחברה, שתצליח, שיהיה לה עמוד-שדרה ושתדע להסתדר. הוא רוצה שיהיה לה טוב! הבעיה היחידה היא, שהדרך שלו להגיע לשם מכאיבה לי, אבל לא הצרכים והערכים שלו. אז אני לוקחת לעצמי נשימה מאד עמוקה, שבה אני באמת מתחברת לצרכים האלו, הכל-כך בסיסיים ומובנים, של האיש הזה. אני יכולה אפילו לגמרי להזדהות אתם. כלומר, אני יכולה לחוות בתוכי את האנושי שבו, למרות שפת-הגוף שלו והאופן שבו דיבר. אני מפרידה בין האופן לבין הלב שלו. שם נמצא האנושי. את כל זה אני מזכירה לעצמי, במאמץ מודע.

התהליך הזה הוא מאד לא פשוט. אבל – הוא אפשרי. ומרפא. כי אני מוציאה מלבי את אנרגיית הכעס, הסלידה והייאוש, שאִכלסה אותו עד אותו רגע. אני הרי לא רוצה את האנרגיה הזאת בתוכי. קודם-כל, לא בשביל עצמי, ובוודאי לא – אם אני רוצה להביא לעולם בשורה חדשה. הרי אם אני רוצה שהורים ידברו אחרת לילדים – ברור לי, שאני צריכה לדבר אל ההורים האלו אחרת. קודם-כל- בלבי, בתוכי, באיך שאני רואה אותם. ואחר-כך – באופן שבו אגש אליהם. כי אני הרי רוצה יותר ויותר לחיות – את מה שאני מלמדת.

כי הרי אין סיכוי שהאבא הזה יקשיב לי, אם אבוא אליו בכעס, שיפוט ודרישה – כמו שהוא בא אל הבת שלו… אם יש בכלל סיכוי, שהוא ואחרים ילמדו מה זה אומר לחיות מתוך אמפתיה – הסיכוי הזה נמצא בָּאופן שבו אני אגיד את דבריי. בזה שקודם-כל אני אצליח להקשיב לו, מהלב, למרות הדחף האינסטינקטיבי שלי לשנות אותו, כי אני כל-כך רוצה שהוא ידבר אחרת לבתו. ורק אז, אם באמת אצליח להקשיב לו, אולי אולי אולי, הוא יסכים להקשיב גם לי.  כשהוא יוכל לסמוך על זה, שאני לא באה לשנות אותו מפני שהוא לא-בסדר, אלא – שאני רואה ומכבדת את מה שיקר לו, ורק רוצה להציע לו דרך יעילה יותר, כדי להשיג בדיוק את מה שחשוב לו – אז יש סיכוי, שהוא יסכים וגם יצליח לשמוע את מה שיש בלבי לומר לו. ואולי אפילו לנסות ליישם…

אז עם האבא הזה – לא יצא לי. כי אני לא הייתי בפוקוס באותו רגע, והרגע עבר. וגם – כי באמת לא לכולם זה מתאים, בוודאי לא בכל מצב.
לשמחתי, עם הרבה אבות ואמהות אחרים – כן יוצא לי… גם עם כאלו שאני פוגשת באופן אקראי, אבל בוודאי עם מי שבאים ללמוד את כל היופי הזה.
ואני מודה, שוב, על המתנה הענקית שקיבלתי. תקשורת מקרבת. שמקרבת אותי אליי כל-כך. ואל אחרים כל-כך.

כן, זה הזמן לנשום…
כי אם לרגע חשבתם, שאני מציעה כאן פתרון-קסמים מיידי, אז צר לי… הלוואי והיה אחד כזה. אילו היה – לא היינו כולנו צריכים להיות כאן. היינו כבר חיים אחרת. אבל כיוון שזה לא המצב, וכולנו לכודים בתוך דפוסי חשיבה והתנהגות עתיקים – עד שלא נמצא דרך לצאת מהם, הם ימשיכו לשלוט בנו!
לכן – העבודה הגדולה היא להשתחרר מדפוסי החשיבה המקבעים והמגבילים שלנו. ללמוד אותם, להבין למה הם שם ומה הצרכים העמוקים שהם ניסו למלא, ואז למצוא דרכים אחרות למלא את הצרכים האלו. במיוחד כשאנחנו כועסים, או מאשימים – את עצמנו ואת כל הסביבה…
לשם-כך אני מקיימת בסוף-השבוע הזה את הריטריט על כעס-אשמה-האשמות-עלבונות, איתם ובלעדיהם. אם ייצא לכם להגיע – נהדר! הנה הקישור להרשמה.

מונולוג סיום

כאן נכנס אלמנט נוסף. והוא – חוויית הבדידות שחוויתי סביב האירוע הזה, של האבא הכועס. בדידות מזה, שכל-כך מעט אנשים בעולם מחזיקים את המודעות המקרבת בתוכם, חיים אותה באמת. עם ילדיהם, נשותיהם, בעליהם, כמובן עם עצמם! ואני רוצה הרבה יותר כאלו… לא מתוך אלטרואיזם נעלה, אלא – כי אני רוצה לחיות בעולם כזה!
כן, אני לא "נקייה" מן המחשבה, שכמה שיותר מאיתנו, שיאמצו לעצמם את דרך-החיים הזאת – גם יסבלו פחות בעצמם, וגם יקרינו משהו חדש ואחר על סביבתם. אבל בעיקר מה שהייתי רוצה זה – לזכות, בגלגול הזה שלי, לחיות בסביבה כזאת, שיש בה הרבה יותר קשב אמיתי, כבוד לאנוש, שמחה ו – כן, אהבה.

אין לי ספק, שיש לי כאן עוד עבודה פנימית לעשות. אני רואה, מבינה, יודעת, שאני לא יכולה לשנות את העולם. אני אפילו יודעת, שזה לא "תפקידי" או "ענייני"… 🙂 ואני אפילו מוכנה לקבל, ש(אולי) כל מה שקורה – קורה "לטובה", גם אם אני ממש לא רואה את הטובה הזאת עכשיו.
אז באמת, מתוך ההכרה בהיותי מוגבלת, אני מזמינה להתייחס לכל השיתוף הזה בעירבון מוגבל. לא כאילו באתי מאיזו "ידיעה של מה נכון", אלא – מתוך המיית לבי, מחשבותיי וצרכיי האישיים מאד. מה בסך-הכל ביקשתי… קצת יותר טוב בעולם… (אמרה בפולנית…). ושיהיו לי עוד שותפים למסע הזה, בדרך הזאת.

לכן אני חותמת ב-שוב להזמין אותך להצטרף לאחת הפעילויות מְשַנוֹת-החיים שלנו (כמובן, אם וכאשר יתאים לך).
ואם יש לך התלבטות – בשביל זה בדיוק נועד מפגש-ההיכרות שלנו, "למה לי תקשורת מקרבת", שמתקרב גם הוא – תחילה בירושלים והבא אחריו בת"א.

וכמובן – השיחה הדו-חודשית, החינמית, והמגה-סמינר החינמי על ילדים-הורות-וכסף…
בקיצור, אנחנו כאן ובגדול.

להתראות?!
ארנינה

והנה, במרוכז – כל הפעילויות הקרובות שלנו – כאן