fbpx

לדבר את זה, לדבר את זה, לדבר את זה

פוסט, תקשורת מקרבת

***לדבר את זה, לדבר את זה, לדבר את זה***

שלוש מהמורות-ענק התייצבו לפניי בשבוע החולף, מזמינות אותי לעוד התקלפות מעוד שכבות-פחד או בושה, לקראת יום הולדתי הקרב ובא.

  • כן או לא לדבר עם אמי, בת הכמעט-90, על חייה, ובעיקר מותה, בצוותא עם אחותי מיקי, בשלהי ביקורה בארץ.
  • כן או לא לפתוח את הכאב שלי לגבי סוגייה הנוגעת לאחותי המתה, ענבל, בשיחה שיזמתי עם בנה, הלוא הוא אחייני, בתום ארבעת ימי ביקורו הנדיר בארץ, להיפרד מסבתו, הלוא היא אמי.
  • כן או לא לשטוח באוזני תלמידי ותלמידותי בקורס "המצפן" פיסות מאד אישיות על תהפוכות-הנפש שלי בעת האחרונה, שבסופו של דבר, היתה להן השלכה גם עליהם.

ובשלושתן, בפרפורי לב, הכריע ה"כן".

(שלא לדבר על כאן, עכשיו, בפומביות הזאת, לומר את הדברים, גם אם לא לפרטיהם המלאים).

*** דיברתי עם אמי.

ביחד עם מיקי, שעתיים אינטנסיביות, כל אחת מאתנו בצבעה ובדרכה, בעדינות אך בנחישות, חצבנו שבילים אל פנימה הנסתר-מן-העין של האשה הזאת, ההולכת ומתכנסת אל בועת הקיום הנבדלת שלה, שגיחותיה ממנה אל החוץ מתמעטות והולכות מזה ימים רבים. איך להבין את הפער בין סקרנותה האינסופית אל המתרחש בעולם לבין העדר ההתעניינות – באמת, מהלב – בחיינו שלנו, בנותיה. איך להסכין עם נוכחותה הנעדרת מן הקשר. לא שלא אכפת לה, בדרכה, זה ברור, אלא שהמפגש, החיכוך האנושי, לא נוצר. שוב ושוב ושוב.

כך היו הדברים תמיד, אך מאז פציעותיה והתכנסותה הכמעט-מוחלטת אל גזִירת העיתונים המונוטונית, נאלם לבי אל דעיכתה הנזקקת. כן, מאד, נותר הטיפול החובק-כל בה ובכל הנחוץ לה, ובצדו, כתמיד אצלי, צריבת הכאב החורך על כל ההחמצות. שלה, שלי, של אבא. ומיקי, שאיננה נושאת את סינדרום ההחמצות, מובילה ביד מופלאה, במהלך ביקורה כאן, את ההתארגנות המעשית להקלה על חייה של אמא. מיקי,שוויתרה כבר בילדותה על הסיכוי למפגש רגשי שם, צלחה את ים האכזבות ועתה יודעת להיות שם בנוכחות אכפתית נטולת כל ציפייה.

ועל כל אלו דיברנו. ועוד.

וכמו בשנים אחרות, כשענבל היתה חלק מן הטריו האמיץ שלנו, אמרנו. שאלנו. תהינו בקול. הקשבנו. הכלנו. נשמנו. ושוב התרסנו.

האם כך את רוצה להמשיך את חייך. האם כך את רוצה לסיים אותם. האם את מבינה למה התרחקתי, אמא (שואלת אני, כי מיקי, רגשית, איננה קרובה זה מכבר). האם באמת ובתמים את רוצה לכתוב. ואם כן, עד מתי תמשיכי לגזור עיתונים. ואם לא, אז בואי נשלים עם זה.

ומדי פעם, לרגע, לפני הדיבור המסביר, שוב, את חווייתה שלה – שאנחנו מזכירות לה, שוב, שזו דרכה ברוב שיחותיה עמנו (ובכלל), היא מצליחה, להבזק קיומי קצר, להבין. לראות. להיות עם זה לשנייה. איתנו. איתה. עם הצער על לבדותה. על לבדותי שלי. על מה שלא היתה בשבילנו. על מה שלא ראתה רוב השנים.

ואנחנו מזכירות לה, בהבנה עמוקה, את ימי עובריותה שלה, הקשים מנשוא, כשהיה עליה להיאבק עם תולעת-שרשור ענקית, שזללה את מזונה כל עת היותה ברחם, ולאחר מכן לידתה, שבה כמעט נחנקה למוות, ואז אמה, סבתי, שפלטה "זאת לא הבת שלי", שעל כך הגיבה אמא, הילדה, בשתיקה של שנים אל תוך עצמה, עד כדי הפסקת דיבור כשאמה שלה היתה נכנסת לחדר, ושנות ההזנה הדאוגות של סבתי לילדתה, והלבד העצום שנגזר על הילדה הזאת, והמאבק ההישרדותי, פשוטו כמשמעו, שנחרת בתאיה עד עצם היום הזה.

ואמא שומעת אותנו. עוצרת לפרקים. מהרהרת.

מה חשבת עכשיו, אני שואלת אותה.

"אני שואלת את עצמי לפעמים, למה אני לא מתאבדת".

מיקי ואני מחליפות מבט. שתינו יודעות מה אומר מבטנו. מעולם לא שמענו אמירה ולו דומה לזו, מאמא שלנו. למה אף-פעם את לא פותחת את לבך לדבר אלינו את ההרהורים האלו, הפנימיים, המרוגשים. איך נדע אותך, אמא, אם הדלת אלייך סגורה. והאם אלייך, שם, בהחבא, את כן מדברת את כל זה?

ובקול אני אומרת "ומה התשובה?"

"אני עדיין מקווה. שמשהו ייצא מהפרויקטים שלי. ושאכתוב".

חזרנו לכתיבה.

"הפעם, היא אומרת, אני ממש מרגישה, שענבל כבר אומרת לי לחזור לכתוב".

ולמרות שאת המלים האלו כן שמענו בעבר, אני נעתרת לתקווה, שעד כה היתה אשליה, שאולי, בכל זאת, היא תצליח להתנתק מן הכבלים העזים שהעיתונים מחזיקים אותה בהם, לאחוז עט בידה, ולכתוב. אולי.

ואנחנו חותמות בשלושה זוגות עיניים כואבים. כל אחת וכאבה היא. ומבעד לו, לרגע, החזקה משותפת של חיינו. כפי שהיו כפי שהם.

האם הגענו לחיבור המיוחל? העמוק, הרוטט, שאליו אנחנו, האחיות, רגילות וכמהות?

לא.

היא לא מוכנה לשלוח מבט אל גילה, אל נפילותיה, אל הזיכרון המתרופף. כך, במפורש. לא מוכנה.

ויתרנו.

והתנחמנו בהבלחות. השניות הספורות שבהן אמא התארחה בעולמנו שלנו, שבהן הסכימה להתבונן על עולמה שלה, למרות האכזריות-לכאורה -או-באמת, על מה שהיה ובעיקר לא היה. ואנחנו, שתי האחיות שנותרו, שהתשוקה לְדַבֵּר אמת בערה ובוערת בנו משחר ימינו, גם אם קשֶה הדבר, המשכנו, גם בניסיון הזה, הכנראה אחרון, עם אמא, להביא את מרפא החיבור אל הימים שעוד נותרו לנו כשארית המשפחה.

שבנו ונזכרנו בענבלי, שלימדה את מיקי ואותי, שבכל פעם שדיברה אמת אל אמא, גם אם קשָה, שם התחוללה תזוזה.

וחייכנו, עצובות, את התזוזה הקטנה שכן היתה.

תודה, אמא, על מה שכן.

ואמשיך להתאבל וללמוד להשלים עם מה שלא.

@@@@@@@@@

*** דיברתי עם ינאי, אחייני המרהיב.

ותחילה אמרתי את כאבִי באופן שהלם בו עד דמעות. שמע בו העלבה. כמו לו בכלל לא ראיתי שם משהו. משהו גדול.

עצרתי. כאבתי את אי-ההבנה.

ואז, באחת, ראיתי את גרעין-המחשבה הנסתר, שהוליד את מה שיצא מפי, שהגיע אל ינאי כאמירה מעליבה. והתכנסתי. התמלאתי אימה מהשפעתה האפשרית עליו של המחשבה שזה עתה זיהיתי. והתכנסתי עוד יותר, לא יודעת את נפשי מעוצם ההיקרעות. לא רוצה לא-להגיד – כי התשוקה לִחְיוֹת אמת כל-כך בוערת בי, לא רוצה להגיד – כי כל-כך מבועתת מהרעיון שאכאיב לו, או שבדבריי אבגוד בענבל.

ומיקי, שהיתה שם אתנו, ניחשה את סיבת ההיקרעות. ופילסה את הדרך למילותי להיאמר. וידעה לחזק ולומר לי, שענבלי, האמיצה עוצרת- הנשימה שהיתה, כבר דיברה עם ינאי את הכאב הזה, שעבר אליי, וכך, אם אצליח, אני יכולה להתגבר על אימת הפגיעה בו או הבגידה בענבלי, ולומר לינאי את אשר על לבי.

נשמתי.

התבוננתי באומץ אל נפתולֵי ההתכנסות הנערמים עליי.

הזכרתי לעצמי שזהו הדפוס העתיק שלי בְּעִתוֹת פחד או בושה – להסתגר, להשתתק.

והקשבתי למיקי. והקשבתי לי.

ואימצתי את שרירי הבחירה שלי.

(ממש עברתי בתוכי, במודע חריף, את ארבעת מפתחות ה"א.ה.ב.ה" של "המצפן" = אומץ, הקשבה, בחירה, התמרה. חוויה עצומה כשלעצמה, בתוך כל זה).

ודיברתי.

לא אפרט כאן כל מה שנאמר, מפאת צנעת הדמויות האחרות. אומר שני דברים שריגשו אותי עד מאד מאד.

שככל שפתחתי את סגור מחשבותיי, העמיקה להיווצר ההתמרה (המפתח הרביעי…). לבי התרכך וכך גם לבו של ינאי. הוא לא חווה עוד את מחשבותי הלא-מדוברות כאי-הבנה מכאיבה, אלא הבין, באהבה, כיצד יכולתי לשער לעצמי את ששיערתי במחשבותי הלא-בדוקות.

וכדרכו כל חייו, האיש הצעיר, נטול-הגיל הזה, מסכם את דברי התבונה המכמירים שלו במשפט הבא: "עם כל הכאב על זה שאיבדתי אמא בגיל צעיר, זו דרך העולם. כולנו צפויים לאבד את הורינו מתישהו. ואני חושב שהרבה הרבה יותר קשה להשלים עם אובדן של אחות צעירה".

כך, בְּרוֹך עצום, התכנסנו שנינו, ואיתנו מיקי וחברתו הקסומה של ינאי (שהגיעה עמו לביקורו האחרון אצל סבתא), למפגש עיניים ולבבות שאיש מאתנו לא ישכח.

@@@@@@@@@

*** פתחתי את צוהר-לבי לפני כ-50 משתתפי/ות הקורס. דיברתי למרות הרעד.

ושיתפתי, אכן, בפיסות כאובות מתוך הפסיפס הלא-ייאמן של חיי.

הטלטֵלה העוברת אותי בַּמפגש המתמשך עם דעיכתה של אמא; גופי, ששוב, כבכל השנים האחרונות, הביא אותי אל שיעול מתמשך, מתיש, ששב והופיע, שוב, לפני שבועיים; ההיתקלות המבהילה, לאחר כשמונה שנים שנעדר מחיי, בַּדיכאון; המאמץ האדיר שלי שלא להישאב אליו, תוך-כדי שאני מלמדת בקורס; היסגרות הלב שלי בתוך התקופה הזאת, מחשש – שיכולתי לראותו רק בדיעבד – שלא אעמוד בָּעומס הרגשי של ההתגייסות פוּל-טיים לטפל בְּארגון החיים של אמא, וההשפעה הכואבת של כל זה עליהם.

ביראה מהולה בבושה הודיתי, שאכן, לא הייתי נוכחת איתם בלבי, כפי שאני יודעת כל השנים. כן, הייתי שם איתם בשעות ההנחיה, ערה לכל ניואנס שלהם, כי זו המיומנות הספוגה בתאיי, אבל הגעתי לשיעורים ברגע האחרון, וחלקים מלבי נותרו חסומים, לצערי הכואב מאד.

ועל כל אלו, המשכתי למרות הבושה הגוברת, הֶאֱפִילה תחושת הלבד הענקית של חיי, שהתעצמה עד מאד בעת הזאת, המורכבת, התובענית, המאלצת אותי לפעול במלוא כוחותיי גם כשהם אזלו כבר. ועל כן, הוספתי, גם עשיתי טעות דידקטית בשיעור הקודם, כשלא הייתי קשובה אליהם באמפתיה, ובמקום זאת "משכתי" אותם מייד ללמידה.

והם, היקרים האלו, ישבו שם, נוכחים במלוא חושיהם, איתי, איתם. סופגים בלב פתוח ונפתח את ההכרה הניתנת להם. מזהים את האומץ הגדול שבלומר את הדברים, מודים על האמת הגלומה בהם, על כך שלא הדפתי או התעלמתי.

וכשקינחנו, בעקבות פנייה אמיצה של אחד המשתתפים אליי, בשיחה נוקבת על כסף – בָּהֵקשֵר של הקורס ובכלל, כולל יחסיי המורכבים אתו, ושוב לא הדפתי, אלא פתחתי לרווחה את חיבוטיי, הרגשנו כולנו – כך לפחות נדמה לי – את רטט החיבור המחודש בחדר. החיבור הזה, הכמעט-קדוש, המתרחש לנגד עינינו או בתוכנו, כשאמת נאמרת ומורגשת.

תקצר היריעה מלשתף בכל המלים חודרות-הלב שנכתבו לי מאז השיעור הזה, האחרון. אביא אולי רק אחת מן התגובות: "רציתי ללמוד על איך לנהל שיחות טעונות. בשיעור הזה קיבלתי את כל האנציקלופדיה של שיחות טעונות, לכל החיים".

@@@@@@@@

זהו, א/נשים יקרים/ות.

אני עוצרת כאן, בנקודה פסיק. שהרי אין לדעת אנה ימשיכו להתגלגל הדברים.

ואני רוצה לקוות, מאד מאד, שתוך-כדי קריאה, חציתם, יחד עם הנפשות הפועלות, את המהמורות בדרך, ושאולי אפילו קיבלתם השראה להתנהלות בָּרוח הזאת בחייכם.

ואחתום, באותה מידה של כנות חשופה, בהזמנה.

אני רוצה, מאד מאד, להזמין אתכם/ן להמשיך אתי לעוד צעדים, שבהם אוכל ללוות גם אתכם/ן במסע החיים שלכם/ן.

כמובן, באמצעות העולם הקסום של "המצפן".

כמובן, שהכי הייתי רוצה שתבואו למסלול החורף הקרוב (הנפתח ביום שני, ה-18.2), כי שם מתרחשות ההתמרות (טרנספורמציות) הגדולות.

אבל גם אם לא, מאד מאד אשמח לפגוש אתכם/ן בשידור החי שאני מקיימת מחר, ה-21.1 (חמישה ימים לפני יום-הולדתי!), ובו אצעד איתכם, יד ביד, בדרך להבנת המהלכים שעשיתי, בעיקר בתוכי, בשלושת המצבים הכל-כך מאתגרים שהבאתי לפניכם הפעם כדי שגם אתם/ן תוכלו לדעת איך לנהל שיחות לא פשוטות ממקום שיכול לצלוח את הפחד ולבטא את כל מה שהייתם/ן רוצים לומר ליקרים לכם/ן מבלי לפגוע בקשר ובחיבור.

בשידור אנחנו –

  • נתבונן, ביחד, על שלושת הכוחות ש – אמא'לה, כמה הם חסמו אותי מלהביא את עצמי חשופה, בשלושת המקרים (לפני ההתגייסות המודעת שלי)
  • נבין לעומק את עוצמתם ההסטורית והאישית של הכוחות האלו
  • נלמד מה עשיתי (ומה אתם/ן יכולים/ות לעשות), בפנים ובחוץ, כדי להתגבר על הפחד שהכוחות האלו מעוררים ומעצימים
  • ונראה איך גם אתם יכולים/ות לדבר את האמת שלכם/ן עד הסוף ולהקטין את הסיכוי לפגוע בקשר.

מקווה שהסקרנות תאכל אתכם. ושנתראה בוובינר.

בקישור הזה>>> תמצאו את הפרטים המלאים לגבי הוובינר, הכולל שוחד 🙂

למי שישתתפו בשידור החי עצמו (לא בהקלטה), יש סיכוי לזכות בהזדמנות נדירה להיפגש אתי בערב אינטימי – על חייכם שלכם/ן. כן כן… (ואחרי שתמלאו את פרטיכם תקבלו גם תזכורות לקראת השידור עצמו, כי כולנו נוטים לשכוח).

להעביר הלאה, אתם/ן שואלים/ות? ברור שכן. אני רוצה א/נשים אתי במסע השחרור הגדול הזה, של המצפן.
כך או אחרת, תודה שהגעתם/ן עד הלום. מכל הלב. לא מובן לי מאליו בכלל.

אשמח ואודה על כל תגובה, אם יעלה בכם/ן הרצון לכתוב.

ואולי נתראה, וירטואלית או ממשית, בהמשך הדרך
ארנינה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

4 תגובות

  1. קראתי בשקיקה
    תודה על הבחירה לפתוח כך את הלב… והכתיבה המהפנטת
    תמיד שוקל להרשם למצפן. רק מצר על כך שהמחיר לא מאפשר לרגע לעשות את הצעד בקלות מתוך החלטה רגשית ספונטנית או מתוך סקרנות, כמו שארנינה כותבת .

  2. ארנינה יקרה,
    כמה אומץ ואמת פנימית אמיתית צריך על מנת לחדור לעומקם של דברים.
    וכמה אומץ ואמת פנימית צריך בכדי להעלות את הכל על הכתב ולשתף את קוראייך.
    תבורכי ארנינה.

  3. ארנינה יקירה
    לצערי לא קראתי את המייל ואו הבלוג בזמן ופספסתי את השידור החי….איזה באוס וגם את המתנה
    בשנה וחצי האחרונות קיבלתי הרבה מתנות מהיקום
    את המתנה הגדולה מכולן
    את כל כך מרגשת, נוגעת ללב, השראה נדירה, תזכורת לכך שאפשר אחרת ושיש אנשים שרוצים וחווים עולם ומציאות אחרת , מכילה , חומלת, רגישה….. אין לי מילים, יש לי אבל אני מרגישה שהצלחתי להביע את הרגשתי
    מאז הרטריט, השתחררתי מהכעס שהשפיע על יחסי עם אמי ב 30 השנים האחרונות, מאז שילדתי את בתי הבכורה, דרך הליכתה ב2011 . אמי המיוחדת תרמה את גופתה למדע, שנה וחצי היא שהתה בבית חולים הדסה בירושלים, לא שיערתי ששנה וחצי אחוש שהיא בירושלים, ממש לא עזבה והייתה נוכחת באופן הזוי, כשחזרה אלינו לטקס הפרידה שנה וחצי מאוחר יותר זה קרה.
    אבל לא סלחתי לה עד הרטריט, שם עברתי חוויה משחררת ועכשיו אני מצליחה להתחבר לחלקים המייחדים אותה, היא הייתה אישיות מרתקת עם חוש הומור אדיר.
    אני מודה לך על השיתוף , על הכנות, על היושרה ומקווה שבמפגש בשבוע שעבר לא פגעתי בך.

סגור לתגובות.

שמרו איתנו על קשר

אירוע חדש
ניסיון לוח שנה