שלושים שנה המשחק הזה מתנהל ביניהם. בשנתיים האחרונות אפילו הביאו יחד ילד לעולם.
והיא כבר ממש לא יכולה לשאת את הסבל הזה – לא את ההתפרקויות שלה כשהוא לא שולח הודעות, ולא את האימה כשהוא מגיע.
ועדיין המחול נמשך.
בשיעור השני (!) בלבד של "סודות המצפן" בברזיל (כן, 111 משתתפים·ות הפעם, נסערים מהתובנות החדשות), היא פתחה את לבה ושיתפה אותנו בסיפור הזה שלה. בַּכמיהה שלה להשתחרר מאחיזת הדפוס הזה בחייה. בתחושה העמוקה שלה, שבעזרת הכלים שנלמדים בתהליך הזה, יש לה סיכוי סוף-סוף לצאת לחופשי.
ומה הבנו בתהליך הפענוח שלנו, שהרעיד את תודעתה ואת גופה, כשהבינה שזה המפתח שלה לעבר השחרור המיוחל הזה?
את מה שבשיטת "המצפן" מכונה "הדבק".
אותו מרכיב סמוי מאד מן העין, שמכתיב חלקים עצומים בחיינו ובמיוחד במערכות היחסים שלנו, ושכאשר אנו מצליחים·ות לפרוץ ממנו, חיינו משתנים לבלי הכר.
מהו "הדבק", איך הוא נוצר – ומה יכול לעזור לנו להשתחרר ממנו
בתמצית
אמונת-חיים ראשונית, חובקת-כל, חוצת-זמנים ולחלוטין לא-מודעת, הנוצרת בנו בגיל צעיר מאד מאד, ואומרת ש –
"רק אם האדם הזה (X), ימלא לי את הצורך הזה (נראות, הקשבה, אכפתיות, חופש, משמעות…), בָּאופן הזה (מבט, מלים, מגע, התייחסות…), ועכשיו (כלומר, תמיד…) – אז אני שווה / בעל·ת ערך / רואים אותי / יש לי מקום, ומכאן (בזיכרון התאי של התינוק·ת) – אני קיימ·ת, או – יש לי זכות קיום".
ואת האמונה הזאת אנחנו מביאות ומביאים אתנו לכל מערכת יחסים – בעיקר הקרובות שבהן. כשהכל, כמובן, לא-מודע ולא-מדובר. מבלי להיות ערים·ות לכך כלל, אנחנו משליכים·ות את הציפייה האמונתית הזאת על האדם שאתנו (או לא אתנו…) וּמבלי דעת, מייצרים·ות, שוב ושוב, סבל רב, לעצמנו ולאותן דמויות.
ובואו נזכור, שביחסים יש תמיד לפחות שניים… וכך ה"דבקים" מתחככים אלו באלו, הציפיות מושלכות לכל עבר מבלי-דעת, בעודן זורעות סבל מתעצם, מבלי שנבין כיצד הדבר אפשרי דווקא עם א·נשים יקרים…
הסבר מורחב (קצת…)
למעשה, דרך הקשר הזה, הנוכחי, אנחנו משחזרים·ות את הזעקה הראשונית למענה על צרכינו, צרכים כמו – שייראו אותנו, שיבינו, שיהיה לנו מקום להיות במלואנו, שייכות, ביטחון, ומאידך גיסא – חופש, בחירה, ביטוי עצמי מלא, אוטונומיה. אלא שהזעקה הראשונית, כשמה כן היא, מופיעה כשהיא "דבוקה" לדרך אחת בלבד (אדם אחד, אופן אחד, זמן אחד). ובעוד שבשעתה היא היתה ממשית לגמרי (מיד ההסבר בהמשך), עתה – היא לופתת אותנו בצבת התעתוע של היותה לכאורה-קיומית.
כשהיינו קטנים, אכן היתה שם, כמעט תמיד, רק דרך אחת למילוי צרכינו (בדמות המבוגרים המעטים שבחיינו). לכן, כדי להגביר את הסיכויים שכן נקבל מענה, במיוחד מאותה דמות, אימצנו לעצמנו הסברים לא-מודעים שונים למתרחש (למשל, "אני לא מספיק טוב/ה…"), וסיגלנו לעצמנו דפוסי התנהגות (כמו להחניק חלקים מתוכנו, או לפחות להסתיר אותם), שכולם נולדו מן המאמץ העצום "למצוא חן" כדי שימשיכו לטפל בנו.
ובדיוק בשל הראשוניות העמוקה, והתלות המוחלטת שלנו באחרים בשנותינו הראשונות, ה"דבק" ועמו הפחד ההישרדותי, נחוֶוה כל-כך ממשי, בזיכרון התאי שלנו.
ה"דבק" האמונתי הזה נוצר בתודעתנו כ"הסבר" (לא-מודע!) לכך, שלמרות כל מאמצינו, דווקא מן הדמות או הדמויות האלו, לא קיבלנו את המענה המיוחל על צרכינו, בוודאי לא בָּאופן שבו כל-כך נזקקנו לו. והחוויה בגוף הקטן, כשצרכים ראשוניים לא מתמלאים, היא – של סכנה קיומית (גם אם היא "רק" רגשית, ולא מוות ממשי). טראומה.
במלים אחרות, כאשר (בלא-מודע) אנחנו מצמידים רק דרך אחת למילויו של צורך כלשהו, ו"נדבקים" אליה. התוצאה היא סבל רב, לנו ולאחרים, כשהדרך הבלעדית הזאת לא מתקיימת, ונחווית, כמובן, כאי-מענה על הצורך עצמו.
אלא שעד שלא נתפכח, המוח הקדום שלנו ימשיך להעביר את הדבק הזה, כְּמוֹׁת שהוא, כציפייה לא-מודעת לאדם המשמעותי הבא בחיינו, ויהפוך אותו לגואל התורן.
לכן הסבל. והוא כפול.
הסבל שלנו – מן ההיאחזות, הצורבת בתאים, כשהאדם השני לא פועל בדרך האחת שניתנה לו מאיתנו, והסבל של האדם השני בדיוק מן הציפייה הזאת, הנדבקת אליו כשלמעשה אין לו כל אפשרות שהיא להיות המושיע שלנו מסבלנו.
השחרור מכל זה מַגיע (או לכל הפחות מתחיל…) כשאנחנו מבינים, בעומק תודעתנו, ובחמלה ענקית, שהמחשבה/אמונה, שאומרת שיש רק דרך אחת לענות על צורך (כלשהו), היא לא אמת. כי החיים לא מזמנים אפשרות אחת. אף פעם. נכון, פעם לא ראינו ולא היו דרכים נוספות. עכשיו, אם וכאשר נסכים לנוע עם החיים, נכון לנו מסע שונה לחלוטין.
חלק לא-פשוט, אך גואל ממש, במסע הזה, הוא להבין, בגוף, שסבל הוא לא הכרחי. ואילו כאב הוא חלק מן החיים עצמם.
כלומר, במקרה שלנו –
אותה אשה (מברזיל) משחזרת את מעגל הסבל כל עוד היא דבוקה לאמונה, שרק אותו גבר הוא זה שנותן לה משמעות ובכך, לכאורה – תוקף לקיומה.
כשהוא איננו – היא אבודה, כי הדמות היחידה (רק באמונה, כן?) שיכולה "להציל" אותה – נעלמה. למרות מאמציה האינסופיים לכבוש את לה (בכל המובנים), כדי שתהיה איתה ותוכיח לה שהיא ושווה וכו' וכו'.
כשהוא ישנו – היא אבודה, משום שהוא, כמובן, לא פועל כפי שהיא היתה רוצה (מתוך הדבק, כמובן). הוא – הוא. ואין לוא כל אפשרות אנושית לעמוד בציפייה ה"דבקית" להיות משהו שהוא לא.
מה נותר? להיעזר ב-3 הכוונות של "המצפן":
להתחבר, עמוק עמוק (ובתרגול מתמשך), לצורך הקיומי, המהותי, האמיתי שלה – שהוא, במקרה שלה, להיות משמעותית. לחוש את משמעותו האדירה בחייה. לחוות אותו, במלואו – בתוכה, בלי ה"מימוש" החיצוני שלו, רק בתוכה. כי הוא חלק ממנה.
לבחור, באומץ רב, להיפרד מן "הדבק" (שהוא לכאורה האסטרטגיה הבלעדית), ואז להתאבל, ככל שנדרש, את האובדן הממשי של הקשר עם אותו איש – לפחות בָּאופן הנוכחי. ואז, להתחבר, שוב, לצורך עצמו. ולהתאבל, ככל הנדרש, על אובדן הסיכוי שזה יהיה עם האיש הזה, על הפרידה מאסטרטגיית-החיים שלה, על הפחד העצום שהלא-נודע הזה מביא עמו.
להשפיע, קודם-כל על חייה שלה, בכך שהיא תִּלמד לחיות עם כאב – אך ללא סבל, עם חסר – אך ללא חוויית מוות. ובכך להשפיע על חיי האיש שבחייה (או לא…) – בכך שתשחרר אותו מן התפקיד שאיננו שלו, ותאפשר למשהו חדש להתגלות (אולי כן אפשרי שם יחד מסוג אחר). וכמובן – על חיי בנה, בכך שאולי תצליח לעצור את ההעברה הבין-דורית של מורשת הפחד ה"דבקי".
—–
נשמנו? כן. נחוץ.
ניפגש באחד הקורסים של "המצפן"? חחח. גם זה נחוץ.
אשמח עד מאד ללוות כל אחת ואחד מכם, אם וכאשר תבחרו בכך, בפרק הבא במסע השחרור של חייכם, ובהשפעה שלו על הסובבים אתכם – משפחה, עבודה, מטופלים.
כל הפרטים על הקורסים – פה באתר שלנו.
לחיי השחרור הקולקטיבי, אמן
ארנינה
3 תגובות
ההבחנה בין המושגים כאב לסבל אולי 'מסתדרת' בהבנה האינטלקטואלית
אך היא כל כך רחוקה מההמשגות שהורגלנו בהן, שהכאב והסבל הא בהא תלייא,
עד כדי שהיישום הרגשי של הפרדת החיבור ביניהם, נראה כבלתי אפשרי…
כל כך מכאיב שאפילו הכאב כבר לא צורח…
וכל כך מעורר תקוונת פצפונת שאפשר גם אחרת…
והפחד מאותו הרגע בו הרגל נמצאת באוויר ללא אחיזה
במעבר משלב אחד בסולם לשלב הבא…
והעייפות מכל מה שהיה עד כה, שסחט כל לחלוחית מלשד העצמות…
מצץ כל התלהבות וחיוניות
מהרצון לצאת הפעם למסע החיים האמיתי באמת
בהתמסרות, בהכנעה ובצניעות, להרפתקה
לגלות בתוכי באר מים חיים
בשבילי הנפש לאור המצפן …
הפחד להצטרך להכות בסלע כדי שיצאו ממנו מים…
הי,
כרגיל כתוב בצורה מרתקת, מפורטת, מובנת, מלמדת ושובה את ליבי.
כמה נכון וכמה חבל שאיננו לומדות/ים את תוכן משנה התודעה הזה, מגיל "הרחם", הכוונה אבותינו…