אז כן, למרות שכשהכרתי את השיר הזה האמנתי שסוף-החיים ממש לא רחוק, לתדהמתי המתמשכת כי רבה, הארכתי לחיות (אפילו אחרי אחותי הצעירה, שהלכה מכאן בת 49, ואבא, שעשה זאת בגיל 59) והגעתי גם למספר הזה.
ונזכרתי בביטלז האהובים האלו. ועלתה בי הכותרת החוששת שלהם. האם עדיין תזדקקו לי כשאהיה בת 64? וההמשך לא פחות מטריד: האם עדיין תזינו אותי? Will you still feed me?
כמעט מבלי לחוש בכך, יש פגיעוּת (vulnerability) הולכת ומעמיקה ככל שמניין השנים האישי עולה. במיוחד בדור הנוכחי, שבו קצב החידושים והאירועים (כל יומיים) עולה על כל מה שאבותינו אי-פעם הכירו או דמיינו בכל שנות חייהם, וכל-כך הרבה דברים פרוצים בו לכל רוח, בעזרת, בזכות ובקללת האינטרנט הזה, שהִיפּך את חיינו עד לבלי-זכר (כמעט) לימים אחרים, ושהפך להיות זירה כל-כך מרכזית, סואנת ושוקקת-המולה, עד שנדמה כאילו בה מתנהלים החיים האמיתיים. כאילו.
ואני? עם כל זה שאני משתלבת בעשייה הקיברנטית ואף נהנית מחלקים ממנה, והקצבים השונים שלי מאפשרים לי התמזגות בהרבה שדות, מה שממשיך להפעים אותי הוא המפגש האנושי. היכולת לבטא ולשמוע את החששות, את התקוות, את ההתפכחויות, את האירועים שקרו, את אלו שבכלל לא, את הרקמה העדינה הזאת, הכל-כך אישית לכל אחד/ת וכל-כך משותפת לכולנו. ובמקביל לכל אלו – להתפתח, ללמוד, לתמוך, להיתמך. לשמר משהו ממה שפעם היה חיים בשבט עם אכפתיות הדדית אמתית (כך לפחות הדמיון שלי מספר לי).
אבל בתוך המירוץ המטורף, שגזרנו על עצמנו בשם אמונות המערב המכאיבות ("אין מספיק לכולם", "אדם לאדם זאב", "אם נילחם מספיק חזק – ננצח"), נהיָה יותר ויותר קשה לעצור רגע (או יותר), להתעשת, לנשום באמת, להתבונן באמת, לבטא באמת, להקשיב באמת. אנחנו ממהרים ליעד הבא, לסמס הבא, להבהוב הבא. למי בכלל יש זמן, הכל קורה, מופיע ונעלם בכזאת מהירות.
מתוך שכך, השאלה "האם תזדקקו לי עדיין" (שלא לדבר על חלקה השני), עזה מבחינתי שבעתיים. כי דווקא כשתוחלת-החיים הולכת ומתארכת, ומולה מתעצמת ההמולה הצעירה, מידת הרלוונטיות של כל אחת ואחד מאתנו אולי לא מובנת מאליה.
אבל מי בעצם קובע?
וכאן אני יוצאת רגע מן ההתבוננות החצי-נוּגה הזאת, וחוזרת לחוויית החיים האישית שלי. שבה, לשמחתי, עם השנים, למרות שגם אני חיה בַּמציאות הנחפזת של המאה הזאת, וגם אני כמובן עסוקה בַּהישרדות האישית והמקצועית שלי, אני צוברת יותר ויותר אומץ (שזה אומר למרות הרגלֵי הפחד העתיקים) גם לצאת החוצה ולהגיד יותר ויותר בקול את מתנותי, וגם להבין, שאני הקובעת. כן, חשוב לי אם אחרים רוצים, צריכים, או מעריכים אותי. כמובן. אני אדם עם התניות בדיוק כמו כולנו (ועוד טיפה, בזכות האילוף המאסיבי של אבא שלי). וחשוב לי לדעת שאני משמעותית, ותורמת ועוד כל מיני מלים מהשדה הזה.
אבל.
אני כבר יודעת, שחיי אינם תלויים בזה ושהערך האמתי שלי לא נקבע על-פי התגובות על מה שאני מביאה. הדבר האמתי שוכן בתוכי ונמצא בקשר ביני לביני. כל השאר הוא בונוס ענקי.
ובסופו של דבר, מה שאני גוזרת מכל זה הוא, שאני ממשיכה לעשות מה שאני יודעת ולומדת, ממשיכה להוציא החוצה מה שאני אוהבת ומה שאני מרגישה, ממשיכה להעז להיות יותר ויותר אני. ובינתיים – מתענגת על הזכות הענקית שנפלה בחלקי, גם להיות מרובת-כשרונות וגם שיש לא מעט א/נשים שאוהבים אותם ואפילו צומחים בעזרתם. מה עוד אפשר לבקש בחיים הקצרים האלו?
אז מה אחלוק אתכם היום?
3 דברים.
- הזמנה ותזכורת למפגש הפתוח "בלי קפה ובלי מאפה", שמתקיים בסלון שלי ממש בשישי הקרוב, 9:30-14:00. אתם מדברים, אני מקשיבה, וביחד אנחנו מגלים נקודות כמוסות, תוך כדי הרבה בכי והמון צחוק. יוצאים קלים יותר, משוחררים יותר, "רואים" יותר. וכדי שכל זה יקרה – נרשמים כאן.
- הזמנה ותזכורת למפגש ההיכרות "למה לי תקשורת מקרבת", הלוא היא הדרך ששינתה וממשיכה לשנות את חיי וחייהם של מאות אלפים. ושיכולה כמובן לשנות גם את חייכם/ן, והרבה יותר עמוק ומהר משדמיינתם. גם המפגש הזה מתקיים ממש השבוע, חמישי הקרוב, בתל-אביב, בהנחייתה המקסימה של הילה דוד, שגם חייה השתנו לבלי-הכר. בואו והביאו חברים/ות. יחד נשנה את העולם. אפשר. אה, נרשמים כאן, כמובן.
- שיר שלי, "אי-(של)-נורמליות", שמזמין אתכם (ואותי) לקבל אותי בדיוק כמו שאני. קוראים אותו בבלוג שלי, כאן.
בברכת עצירה, נשימה והקשבה מהלב
שלי ושלכם,
ארנינה
אה, והנה גם קישור לשיר עצמו… בביצוע עתיר אנימציות מלבבות. כאן.