כשבן-זוגה של הילה, המושכת-בחוטים של מיתרים, נכנס לשנייה לְאולם הנשים ההומה, דקה לפני פרוץ הסמינר שלנו, "אמי ואני", ביום שישי החולף, כדי לקחת לעצמו כוס מים, פנתה אליו אחת הנוכחות בתמיהה אמיתית, עם המשפט המצוטט למעלה: "מה, נתנו לך להיכנס???", שעליו השיב לה – זה בזכות השיער הארוך…:-)
כן. הרבה נשים היו שם. כמעט 70 במספר. נרגשות, סקרניות, מחייכות, כך התחילו את יומן. מגשי התותים שקידמו את פניהן, בצד הקרואסונים הכיפיים והעוגות הנימוחות של שלי האופה (למי שמעוניינ/ת, הנה הטלפון שלה 050-5721212 – שווה!!!), רק העמיקו את החיוך. כה יפה היה השולחן שהכין צוות הבנות המופלא שלי, פשוט יפה. כזה שחבל לקלקל אותו…
אבל קלקלו. או-הו קלקלו. תות אחד לא נותר לרפואה. ולא קרואסון, ולא מלוחים, ולא סלט כרוב ולא תבשיל אטריות-שעועית מהמם, שעל הכנתו ניצחה ניצן, ולא סלט אבוקדו ולא טחינה, שהפיקה הדס, וכמעט גם לא מן הלחם המשובח שקנתה הילה. שלא לדבר על המתנה המקסימה שהילה הכינה לכל אחת מן המשתתפות, על השולחנות עם האגרטל באמצע ועל… ועל…
מזל שהיתה גם תוכנית אמנותית…
אז מה היה לנו (בנפש)
ארבע שעות מהודקות של דיבורים, מחשבות, צחוקים, דמעות, שיתופים, תובנות – על הקשר העתיק הזה, הכל-כך משמעותי, עם אמא שלנו. מה מחזיק אותנו שם כל-כך חזק? מה בתוכנו מסרב להרפות? איך אנחנו מתייחסות לעצמנו בְּשֵם הקשר הזה? וכמובן, מה יעזור לנו להתיר אותו כשהוא כואב? (רמז עמוק ונצחי: חמלה… וקודם-כל לעצמנו).
הנה תגובה אחת, שקיבלתי ממש אמש בפייסבוק – ואני מביאה אותה מכל העשרות שקיבלתי דווקא משום שהיא לכאורה לא "מדהימה":
"הי ארנינה, רציתי לשתף. הייתי בסדנה ביום שישי, היא היתה מעניינת כמו תמיד, אבל לא הרגשתי שום שינוי וגם התקשיתי מאד בחלק של החמלה והתודה. אבל איך תסבירי שהיום, לראשונה אחרי 20 שנה בדיוק שאני לא גרה בבית, אמא שלי הגיעה לעזור לי במשהו שהוא המומחיות שלה, אבל לא עזרה בחיים? ואמרה לי בגילוי-לב, שתמיד חשבה שעזרה תתקבל כביקורת מצדי ושאני תמיד עצמאית ומסתדרת ורק עכשיו היא פתאום הבינה שאני רוצה בחברתה וצמאה לעזרתה (שאמרתי את זה מליון פעם אבל איכשהו עכשיו זה נקלט). אז 'לא הרגשתי כלום', ולא היתה שיחה מיוחדת, אבל איזה קסם כן קרה, אז תודה רבה!"
ועוד מישהי כתבה לי שלשום:
"…ותודה על יום שישי, במגרש החנייה בדרך החוצה נפל לי אסימון גדול."
למה אני משתפת אתכם~ן דווקא במלים האלו?
כי מעבר לריגוש שהן מעוררות בי, אני מוצאת בהן ערך מוסף מיוחד. ואלו מרכיביו:
- פעמים רבות נדמה לנו ש"לא קורה כלום", בין אם ביום-יום או בתהליך למידה / התפתחות כלשהו. למרבה הפלא, דברים קורים מתחת לפני השטח (שמעתם על ה"לא-מודע"?…), ללא שליטתנו. לטוב ולרע, שם מתהווים, מתרחשים ומשתנים חיינו. אז קצת כבוד לכוחות העצומים בתוכנו…
- תמיד, תמיד, תמיד – וכל מי שכבר למדו אתי יודעים זאת – אני אומרת, שרוב הלמידה מתרחשת בדיעבד. במיוחד כשמדובר בשינוי הרגלים, דפוסים ודרכי-חשיבה. אז במקום להתכווץ כשזה לא קורה "עכשיו!" או – כשזה לא קורה בדרך המסוימת, שרק-אם-היא-תקרה-זה-בכלל-נחשב, ההזמנה שלי היא להישאר פתוחות~ים, סקרנים, בהסכמה… ובתודה. לא, זה לא קל, במיוחד כשהמצב מאתגר מאד. אבל אפשרי… (וכמובן דורש ה-מון תרגול ונכונות פנימית לתזוזה, כי מאד נוח להישאר עם מה שמכירים, כולל עם הסיפורים ש"הנה, שוב זה לא מצליח"…).
- כשאנחנו משתנים~ות – בין אם דיווחנו על כך לאחרים ובין אם לא, סביבתנו מושפעת, ופעמים רבות באופן שנרEה פלאי. יש לכם מושג, כמה אמהות מספרות לי, שהן עשו שינוי פנימי – ומשהו מדהים קרה לילדים? (אכתוב על כך בנפרד פעם, כי זה כל-כך מופלא, ששווה לקבל השראה ממה שאני שומעת). אז ההזמנה שלי כאן היא כפולה –
- להתמקד בעצמנו – כשאנחנו רוצות~ים שמישהו ישתנה. לא רק שזה חסר-סיכוי, לנסות לשנות מישהו אחר, במיוחד אם אנחנו שוב ושוב מתמקדים בהתנהגות שלו (וכמובן, במה "לא-בסדר" אצלו…).
- לעשות את כל התהליך הפנימי (והחיצוני) שלנו – בעזרת חמלה מעשית (= אמפתיה). ההרגל של לרדת על עצמנו הוא אסון. אין לי מלים אחרות. אסון של דורות, שהפנמנו כי לא ידענו משהו אחר. ולא רק שאפשר אחרת, אלא שככל שתקדימו להסכים לו – כך ישתפרו חייכם~ן וחיי כל הסובבים אתכם.
מסקנה אופרטיבית – בואו ללמוד חמלה מעשית
כבר במהלך הסמינר שאלו אותנו נשים רבות איך אפשר ללמוד לעומק את מה שאני מביאה לשם, אפילו היתה חצי-תלונה על כך, שלא לימדתי תקשורת מקרבת.
אז לטובת כל מי שכמהים~ות לחולל את נס החמלה בחייהם~ן – אני מזמינה אתכם~ן, קודם-כל, למפגש ההיכרות הקרוב שלנו "למה לי תקשורת מקרבת?". 4 שעות אינטנסיביות של היכרות ראשונית אך מקיפה עם רזי התורה המקרבת, הזדמנות נפלאה ללמוד לעומק את אחד הכלים המרכזיים של השיטה, לשמוע, לחוות ולשאול כל מה שרציתם~ן על תקשורת מקרבת – ולהחליט אם זה הצעד הבא בחייכם~ן (כלומר, להירשם לקורס יסודות התקשורת המקרבת, "לגעת במלים" – שאת כל פרטיו תמצאו כאן).
מתי? ביום חמישי ה-20.3.2014, 17:30-21:30, במכון מופ"ת בתל-אביב. כאן נרשמים~ות.
אנקדוטה: מישהי, שפגשה אותי פעמיים בלבד, כבר הודיעה לי, שהיא מביאה אתה 10 אנשים למפגש-ההיכרות הזה, לא פחות! משפחה, עבודה, כל מי שיסכים לבוא אתה – כי המעט שכבר חוותה, כל-כך תרם לחייה! כן, כן, חברות וחברים יקרים, הסיכוי לשינוי נמצא ממש בהישג-יד!
להתראות?
ארנינה