fbpx

מי צרח על מי בַּסוּפֶּר ולמה ואיך התערבתי (במסגרת המיני-סדרה "להניח הנחות")

מי אני רוצה להיות בעולם הזה?

 

כאילו לא די במועקת האי-ודאות, הבלבול, המסכות, הפרנסה, מה שתרצו, אז למרות – ואולי בגלל – המתח הנלווה לחיינו בכלל ולתקופה הנוכחית בפרט, אני רואה לא מעט התפרצויות של א/נשים במקומות ציבוריים (ואני לא מדברת על הפגנות, משטרה, דברים שכן או לא מדווחים בתקשורת וכד').

כלומר, זאת ההנחה הראשונה שלי, והיא לגמרי לא רק שלי: כשאנחנו, בני ובנות-אדם, נתונים במצב מתח או לחץ כלשהו, בעיקר כשהוא חריג, המערכת הפיזיולוגית-הורמונלית שלנו נכנסת לדריכות מוגברת, ומגיבה בהתאם. 

מה זאת אומרת? 

מהצד ה"מדעי" – מנגנוני ההישרדות שלנו (שהמוח הקדום ומערכת-מערכת העצבים הסימפתטית הם האחראים העיקריים עליהם) מופעלים ומגיבים באופן חריף ומהיר יותר מהרגיל (זאת בהנחה שה"רגיל" הוא נטול לחצים, חחח… שיחה נפרדת). 

מהצד המעשי – אנחנו נבהלים יותר ולכן תוקפים מהר וחזק יותר (Fight), או נמלטים מהר וחזק יותר (Flight), או נכנסים לקיפאון (Freeze) (= דיכאון) מהר וחזק יותר. 

איך כל זה קשור לאשה בסוּפֶּר, ביום שישי האחרון?

ראיתי אותה תחילה עם מסכה על הסנטר (מיד יתברר למה אני מציינת זאת), מרימה את קולה על מוכרת במחלקת הבשר. אשה כבת חמישים-שישים, ועיקר דבריה היה על זה ש"זה לא יפה!" שעצרו אותה ביציאה ולא נתנו לה להתקשר לאחיה, כדי שיבוא לשלם בשבילה, ושרק צעקו עליה להרים את המסכה, ולכן חזרה למחלקה, כדי להסביר את העוול שנעשה לה. 

המשכתי בקניותי, מסמנת לעצמי בעצב שהאשה במצוקה עצומה (הנחה), ושלהרים את הקול זה דפוס-התנהגות מוכר וזמין לה (הנחה), ולכן (הנחה) היא לא זוכה לאהדה מצד המוכרת, שהספקתי לראות אותה זזה לאחור מעוצמת הצעקות ומשיבה לה במלים קצרות, עד שהאשה הלכה משם. 

כשהגעתי לקופה, האשה עמדה סמוך ליציאה, עדיין בתוך הסופר, צורחת (אין דרך אחרת לתאר זאת) על מי שאחר-כך הבנתי שהוא סגן המנהל, והוא עצמו, בנוסף לצעקות החוזרות ונשנות שלו עליה, מצביע עליה באצבעו המורה, ומסמן לה להסתלק מהמקום. 

מטח-היריות המילוליות ההדדיות היה נמשך כנראה עוד דקות ארוכות (הנחה…), אלמלא ניגשתי למקום (כשאני משאירה את הקופאית "שלי" באמצע תהליך התשלום), והתערבתי. 

תחילה פניתי אליו, בקול רם למדי (לא צְעקה), ואמרתי לו שאני מבקשת שיוריד את ידו. 

"ככה היית רוצה שידברו אליך?" שאלתי. 

הוא לא השיב לי, אבל הסתכל לעברי, וזה כבר היה שינוי קל. 

"אני מבקשת ממך להוריד את היד, כי אני לא מסכימה שככה אנשים ידברו. אם אתה רוצה שהיא תשמע אותך, תוריד בבקשה את היד". 

כן, נדרש בתוכי אומץ כדי לעשות זאת, כי דמות גברית כועסת, ועוד עם אצבע שלופה בקצה, מעוררת בי יותר פחד מדמות נשית כועסת (שגם היא מפעילה את מיצי הפחד שלי לא מעט). כן, זה כלול בהתניות שנצברו במהלך חיי הפרטיים פלוס ההשפעות הקולקטיביות עליהם (הנחות), שלצערי אני לא בטוחה שאצליח להשתחרר מהן לגמרי בגלגול הזה. 

ובכל זאת, כנראה שמשהו בתוכו שמע את דבריי, במיוחד כשהוא ראה שאני מדברת גם אליה, והוא הסתלק מהמקום במחוות-גוף שנראתה בבירור כעצבנות מופגנת. 

ואז נפניתי כולי אליה, הנחתי יד עדינה על כתפה, ואמרתי, פעמיים, משהו כמו "זהו, את יכולה עכשיו ללכת הביתה, זה נגמר". 

שבתי לקופה, כדי להשלים את התשלום ולאסוף את חפציי (שמחתי לראות את חיוכה האוהד של הקופאית), אבל היא המשיכה, למרות שהוא כבר לא היה שם. תחילה אמרה, שוב ושוב, בקול רם מאד, "תודה, גברת, שבאת להגנתי! שיהיה לך כל טוב! את באת להגן על הכבוד שלי! שתהיי בריאה!" 

ואז חזרה, בקול מתגבר והולך, לקלל אותו (בעיקר את אמו) ולאיים עליו שהיא תביא את האחים שלה, ולהפנות את אצבעה הרותחת לעבר כולם. 

ניגשתי אליה שוב, כשאני כבר בדרכי החוצה. 

שלוש פעמים של לעמוד קרוב, להביט בעיניה ולומר לה "אני כאן, בואי נעצור את זה", ועוד מלים מהסוג הזה, נדרשו כדי שהיא תעצור. לא לפני שתאמר שוב את התודה הנרגשת שלה, על שבאתי להגן על כבודה. 

ואני? 

המתנתי בסבלנות (באמת) עד שתצליח לעצור, ואז יצאתי ביחד איתה אל הרחבה, ופעמיים או שלוש נוספות שאלתי אותה מה שאני מתאמנת עליו ומלמדת גם את תלמידיי ותלמידותיי לשאול את עצמם: 

"זה העולם שבו את רוצה לחיות? את רוצה שאנשים יצעקו על אנשים? נכון שלא? אז כל עוד את ממשיכה, את עושה אותו דבר שאת לא רוצה שהוא יעשה". 

"כן, אבל הוא תמיד מתנהג ככה… זה סגן-מנהל זה? זה…XXX" (השלימו את החסר לפי ההנחות המוכרות. כל החבילה). 

ואני בשלי: "ואת חושבת שצעקות באמת יעזרו?"

מתישהו היא כן נרגעה קצת, וטיפה התחלנו "לשוחח", עד שיצאה מישהי מהסופר וחזרה לְלַבּוֹת אותה עם "נכון!!! הוא באמת XXX!, אני ראיתי איך הוא דיבר אלייך, ככה הוא מדבר לכולם! אחד כזה צריך לפטר מיד…!". נו, איך לא – הסאגה התחדשה. 

הבנתי שתפקידי הסתיים, גם אם בהצלחה חלקית בלבד. 

שבתי ונכנסתי לסוּפר, כי השומר סימן לי בבקשה לבוא, כדי לחלוק אתי את הגירסה שלו על המקרה ובעיקר על הדמויות הפועלות, וכמובן שנעניתי, כדי שלא יחוש מקופח. 

והאשה?  

בשנייה שראתה אותי שוב, כשיצאתי, עצרה לרגע, שוב אמרה תודה, אפילו חייכה כשהזכרתי לה שצעקות לא באמת יעזרו, ו… המשיכה בעודי מתרחקת משם. 

למה אני משתפת אתכם/ן בכל זה? 

כי באמת ובתמים, המקרה הפרטי הזה הוא לא העניין. אלא התופעה החברתית, על מופעיה השונים. ובעיקר בעיקר, מבחינתי לפחות, מה אנחנו, כולנו, יכולים ויכולות ללמוד דווקא מן המצבים החוזרים, אלו ואחרים, אצל אחרים ואצלנו. 

למשל, לשאול את עצמנו: 

  • מה מפעיל אותנו/אותי, באופן כללי? (מצב נפשי-רגשי? אמונות, ערכים? מצבים משתחזרים מחיינו? מורשת קולקטיבית? הנחות…?)
  • מה קורה לנו במצבי לחץ בדרך-כלל? 
  • מה אנחנו (אני) אומרים/ות לעצמנו על הדמויות הפועלות באותם רגעים לחוצים (כלומר, שוב, מה ההנחות שלנו), שממשיך להפעיל אותנו באופן שברובו אוטומטי, לא-מודע? 
  • האם זה מה שהיינו רוצים, לחיות על אוטומטים שלא באמת משרתים אותנו?
  • ואם רוצים לצאת מהאוטומטים – מה אנחנו יכולים/ות להגיד לעצמנו באופן יזום, כדי שנוכל להתאפס, כל פעם מחדש, ולהיות יותר ויותר בבחירה? (למשל, להגיד לעצמי, מהלב, שהאשה במצוקה, וגם סגן-המנהל, וגם השומר… וגם אני…). 

לשמחתי, למרות שהמצב הפעיל אותי (דאגתי לשלומה של האשה, ראיתי את המנגנון הדפוסי שלה ולא ממש האמנתי שהיא יכולה להתגבר עליו, חששתי ממראהו והתנהגותו של סגן-המנהל, הבנתי שגם הוא מנסה להגן על משהו שחשוב לו), הצלחתי באותם רגעים להפעיל את המערכת המודעת שלי. וזה מה שאיפשר לי לעשות בחירות מודעות. 

קודם-כל שאלתי את עצמי באיזה עולם אני רוצה לחיות. ידעתי שאני לא רוצה לחיות בעולם שבו, כשאנשים במצוקה, על אחת כמה וכמה במקום ציבורי, הם נותרים שם בבדידותם, ואין איש או אשה שרואים ואף יוצאים להגנתם. (כל זה בלי קשר לתוכן דבריהם! זה מה שמאתגר פה). 

אמרתי לעצמי בדיוק מה שכתבתי כאן למעלה (על מצוקת האשה, על מצוקת האיש, על המוכרת, על השומר, על האשה שיצאה מהסופר והצטרפה לחגיגת ההשמצות, וכו' וכו'). 

ונשמתי. 

וניגשתי להתערב. מבלי שהסכמתי עם השמצותיה של האשה וגם לא עם אלו של סגן-המנהל. אבל ידעתי שגם הוא במצוקה, ושאני רוצה לעצור את ההסלמה.

וכל הזמן זכרתי את מטרתי: לעצור את ההסלמה. להביא לשם משהו מעולם האי-אלימות. 

כי זה העולם שבו אני רוצה לחיות. 

וזה אומר שבכל פעם שמתאפשר לי (מעשית ונפשית), אני לוקחת על עצמי להיות דמות משפיעה על המצב: בנוכחות בוטחת ככל שאוכל, בהתכוונות עמוקה לראות את כל הצדדים, בפנייה מהלב אל הלב של מי ששם, בשאלות, באומץ בחמלה.  

זה מה שאני רוצה בעולם. 

זה מה שאני מחויבת אליו, יותר ויותר. 

בעיקר בעת הזאת. 

כי שום צעקות (פנימיות או חיצוניות) ושם מלחמות לא גרמו מעולם לשינוי מן השורש, שהוא השינוי שאליו חלק גדול מאתנו כַּמֵהָ. 

אז בואו ניצור אותו ביחד. בנחישות של הלב. באי-אלימות. בתוך עצמנו, עם אחרים, במקומות מאתגרים, למרות ההנחות העתיקות.  

רק אומר לסיום –

כמה הייתי רוצה להיות מסוגלת לנוע בעולם, יותר ויותר, מתוך המקום הרואה, הבוחר, האמיץ והחומל. וכמה זה מאתגר לקבל את עצמי (בחמלה…) כשלא מצליח לי.

וכמה אני מאמינה (הנחה…) שככל שיותר מאתנו יבחרו, בכל פעם מחדש, למרות האתגרים, לנוע כך, ביחד, כך נוכל, יותר ויותר, ביחד, ליצור לנו את העולם שכולנו כמהים וכמהות אליו.

תודה שקראתם/ן
ארנינה 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

5 תגובות

  1. ארנינה, כולנו מאחורי מסכה כל חיינו, הכרנו כשעדיין הייתם קרוב לקניון ביאליק, נתברכת ברטוריקה נקייה מדוייקת, לחלוטין אדם צריך לדבר לעצמו כאשר נקלע לעין הסערה, אני אוהב את ההומור שלך, עדין ומחוייך, מעשים טובים נעשים כל ימות השנה, צירוף המילים הנפלא: תקשורת מקרבת יש בו תקווה לעולם טוב ומוסרי

  2. מסכימה איתך לגמרי. אהבתי את השיתוף ואת הדברים שכתבת. מי ייתן וכך יהיה. מקסימה שאת!

  3. וואו. איזה סיפור. כולם אומללים, את באה לתקן, יודעת שהשפעתך ישנה, אבל שאי אפשר להכריח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו איתי קשר

אירוע חדש
ניסיון לוח שנה