המקום: סלון ביתי (הקודם), רחוב ארלוזורוב רמת-גן.
המועד: לפני כ-25 שנה.
התפאורה: השולחן המכסיקאי המרהיב (שעבר אתי לסלון בדירתי הנוכחית, איך לא), משרידי הרָהיטים שמשפחת קשתן הביאה איתה בשובה משליחות של אבא במכסיקו ב-1970 (כשעוד היתה משפחה…).
הנפשות: 2 מתוך (אז) 3 האחיות לבית קשתן – אחותי מיקי, באחד מביקוריה בארץ (היא עברה לארה"ב באמצע שנות ה-80; משבר אמון מן המצב החברתי בארץ), אחותה ארנינה (הרבה לפני נסיעתה לשנתיים לקליפורניה, אל אחיותיה, ב-1996).
המיזנסצינה: שתי האחיות יושבות זו מול זו, משני עברי השולחן. משוחחות.
רקע: ילדוּת מלאת שריטות, לשתי האחיות. גם בינן לבין עצמן, לא רק עם ההורים. הן אמנם מאד קרובות וּמַכִּירות זו את זו לִפְנַי ולִפְנים, אבל יש שכבה שלמה של טקסט שמעולם לא דובר.
הסצינה עצמה
מיקי לארנינה: פעם אחת ולתמיד תגידי לי את האמת. את אוהבת אותי או לא.
נשימתה של ארנינה נעתקת.
מאיפה יש לה, לַמיקי הזאת, אומץ מטורף כזה, לשאול את הדבר הכי ישיר, נוגח, בועט, חשוף, דוחק, לא-מוותר??? מאין זה הגיע פתאום, הנושא הזה?
ועוד היא חושבת – סוף-סוף. סוף-סוף. סוף-סוף אפשר לדבר על זה.
אבל איך אעז להגיד לה.
זה הדבר הכי נורא בעולם להגיד הרי.
אבל אני כל-כך לא-רוצה לא-להגיד. רוצה להוציא את כל זה ממני. פעם אחת ולתמיד, נכון.
כמה אפשר להחזיק את זה. כמה אפשר, בו-זמנית, לרצות להגן עליה ולהעיר לה על כל-כך הרבה דברים.
כמה אפשר לא להרגיש בלב שלי את הדבר הזה, אהבה. כמה אפשר להסתיר. כמה אפשר להרגיש אשמה.
לראשונה מאז ילדותנו המסוכסכת (שהסתיימה באותה נסיעה למכסיקו, כשהיא בת 13 ואני 18!), ואחרי שכבר התקרבנו, ודיברנו על כמעט-הכל, ואחרי התדהמה – כשגיליתי שלא רק אני מקנאה במיקי (על חוכמתה האינטלקטואלית העוצרת-נשימה), אלא גם מיקי מקנאה בי (על חוכמתי החברתית והאמנותית), אחרי כל מה שכן עשינו, וחווינו, ולמדנו ושיתפנו, ומה לא, עדיין נותר הערוץ הזה, הסמוי מן-העין, של הלב הסגור שלי כלפיה. שאני עצמי בושתי בו, אך מעולם לא הודיתי בו בקול רם, בקושי לעצמי.
ועכשיו, ברמת-גן, שנות ה-80, מונחת לפניי הזדמנות נדירה מפז. לומר אמת. לדבר את השיחה הלא-מדוברת (שהפכה למוטיב מוביל בכל עשייתי בעולם). להכיר במשהו שאכן נמצא שם. למרות המבוכה, למרות הפחד, למרות האשמה, למרות הבושה.
ואני אוזרת אומץ.
ואומרת את האמת.
ארנינה: לא.
ומאותו רגע ואילך הפכנו לחברות בלב ונפש.
אין דבר בעולם שאנחנו לא אומרות זו לזו, כולל הכל (וזה כמובן כלל גם את ענבלי, עד שהלכה, ועד כמעט הרגע האחרון שלה). לפעמים זה לוקח זמן עד שהאומץ מכריע (בעיקר אצלי, כי מיקי עשויה באמת ללא-חת), אבל בסופו של דבר – הכל נאמר. הכל.
ומבחינתי – היחסים שלי עם מיקי הוכרעו באותו רגע גורלי, שבו נשאלה שאלה נוקבת מאין כמוה, וניתנה תשובה נוקבת מאין כמוה.
זה כוחה של הכרה.
זה כוחו של מהלך שיש בו נתינת הכרה. תיקוף, אישור, אישוש – לא חשוב איך תקראו לזה.
מהלך מילולי, בקול רם, פנים-אל-פנים אל מול האדם שבו פגענו (למהדרין: האדם שנפגע בעקבות מעשים שלנו), להגיד – נכון, עשיתי זאת. זה קרה. אתה לא טועה. את לא מדמיינת. זאת האמת.
לאזור את האומץ העל-אנושי הנדרש מאתנו ברגעים כגון אלו, בנושאים שהם כמעט בבחינת דיני נפשות. להעז לעמוד אל מול הכאב הנוראי שמעשינו חוללו אצל אדם אחר ולהכיר בהם. עם כל זוועתיותם.
למה זה כל-כך קשה???
למה רוב בני-האדם, רוב האנושות, רוב הגופים, הקהילות, החֲבָרות, המוסדות, האומות, המדינות, לא מכירים בַּהשפעה המכאיבה והקשה של מעשיהם על – אנשים אחרים, גופים, קהילות, חֲבָרות, מוסדות, אומות, מדינות שלמות???
כי זה נוגע לנו בציפור-הנפש. במקום שבו אנחנו רוצים לראות את עצמנו כאנושיים. לא כמפלצות.
ושכחנו איך.
כי במשך דורות של עיוורון חברתי אינסופי, שכל-כולו ניזון מפחד ומזין פחד, גידלו אותנו על ההמצאה המעוותת, שיש דבר כזה, "בסדר" ו"לא-בסדר", אילפו אותנו להאמין שאנחנו לא-בסדר כשעשינו משהו שהם לא אהבו, הלעיטו אותנו בַּשקרים המעונבים של "איך צריך" ו"מה נכון", הלבישו על זה את מורְאות הקפיטליזם, שלפיו "אין מספיק לכולם" (רק לכ-400 משפחות שמנהלות לכולנו את החיים בכל העולם!), והרי לכם הנוסחה המנצחת, שממשיכה, עד עצם הרגע הזה, לקבע את האנושות בתוך הצינוק האפל, שקירותיו פחד-כעס-אשמה-בושה.
כשמגיעה אלי אמא, שבניסוח זה או אחר בִּתה צורחת עליה (בנוכחותי או בין קירות בֵּיתן) שהיא הרסה לה את החיים (מה שכולנו, בגרסה זו או אחרת חושבים על הורינו, וכמובן – הם על הוריהם, רק דיברו על זה פחות בדורות הקודמים), ומזכירה לה את המקרים האומללים, שבהם האמא לא היתה שם בשביל הבת, מה הפלא שהאמא יושבת מולה מבועתת, מבולבלת, נבוכה? מה הפלא שהיא מתגוננת, תוקפת, מכחישה, מסבירה, מגמגמת, אפילו משקרת (ואפילו לעצמה)? מה הפלא שהיא לא מסוגלת לעמוד ולהגיד – נכון. נכון, בת שלי, מה שאת מספרת – קרה. אני עשיתי זאת (או לא עשיתי).
החל מ – נכון, לא חזרתי הביתה כשהיית צריכה אותי, דרך – נכון, הרבצתי לך, וכלה ב – נכון, השארתי אותך אצל אבא, או – מסרתי אותך לאימוץ.
איך יכולה אמא (או כל אדם אחר, או כל קבוצה, קהילה, אומה, מדינה…) לעמוד אל מול אמת קשה כזאת ולהכיר בה – מבלי לחוש אלפי טונות של אשמה? מבלי שהמחשבה על כמה היא-עצמה לא-בסדר תחסום אותה מלפתוח את הפה? והרבה יותר מכך, מלפתוח את הלב?
מה הסוד שמאפשר לצאת מן המלכוד האכזרי הזה?
נתחיל בַּמנטרה העמוקה שלי – מאחורי כל צרחה יש צורך.
בואו ננסה לעשות עכשיו מהלך, אוקיי???
אם תצליחו, ממש ברגע זה, לעצור רגע, כבר יש לכם יותר סיכוי.{
ועכשיו קחו נשימה עמוקה. בלי זה ממש קשה. כי האוטומטים סוחבים חזק. והם מאד מפתים.
ועכשיו חשבו על מעשה כלשהו שעשיתם, שאתם יודעים בבירור, שמישהו נפגע בעקבותיו. נכון, זה ניסוח מכובס למחשבה "פגעתי במישהו", אבל הוא חיוני להמשך התהליך. כי כל עוד אנחנו חושבים "פגעתי", האוטומט הרב-דורי מקשר את זה עם "לא-בסדר", מקפיץ את פיוז האשְמה – וזהו, הלך עלינו. נתקענו. ההתמכרות לאשמה תגבר על הבהובי השכל הישר.
אז פליז, לכו אתי.
נצא רגע מדוגמת האמא (כי כבר כתבתי על מהלך דומה לפני כמה שבועות).
הפעם נניח שאתה גבר ופלרטטת עם אשה כלשהי במסיבה שבה היית יחד עם זוגתך. זוגתך הבחינה בכך, העירה לך כשחזרתם הביתה, ואתה הכחשת. למה? כי זה "לא יפה". או שאולי לא רצית לפגוע בה. או אולי רצית רגע של חופש, בלי ההכרח להיות בסדר כל הזמן, וכו' וכו'. לא משנה מה, היה לך שם מֵניע. והכחשת את המעשה.
מה מידת הקרבה שאתה חש כלפי זוגתך, כשאתה מכחיש (כלומר, משקר…)? מה מידת האמון שהיא עשויה לחוש כלפיך – כשהיא יודעת שהדבר קרה? מה מידת הקרבה שהיא עשויה לחוש כלפיך כשהיא יודעת שאתה מסתיר (אבל אין לה דרך להוכיח ואין אישור מצידך)? כמה מתח מן הסתם ייכנס עכשיו ליחסיכם? כמה עוד יותר היא תעקוב אחריך? כמה עוד יותר תצטרך להתפתל כדי לזכות ברגעים גנובים של "חירות"?
מה אני מציעה כאן במקום?
לא רק לא-לחכות להזדמנות הבאה שזוגתך תהיה נרגנת וביקורתית כלפיך, ואז לנצל את זה כדי לתקוף אותה ולהרחיק בכך, לכאורה, את הנושא האמיתי מסדר היום – אלא ליזום שיחה איתה. כן, ליזום. לנשום עמוק ולהזמין אותה לקפה (או תה צמחים, מה שאתם אוהבים. נושא נפרד).
ואז לפתוח את הנושא. לפתוח. לא לחכות שהוא יעלה בעוד עשר שנים במשרדו של עורך-הדין. לפתוח. עכשיו. כן, עכשיו.
כי לא עשית שום דבר "לא-בסדר". עשית משהו אנושי לגמרי. היה לך צורך אנושי כלשהו (תחושת חופש או אוטונומיה, רצון למשחק, רצון לדעת שחושקים בך, לא משנה מה) ופעלת בשמו. אין שום בעיה בצורך הזה. הבעיה היחידה היא האופן שבו פעלת כדי לממש את הצורך. והבעיה היחידה היא, שהאופן הזה עורר כאב אצל אדם אחד. זוגתך, במקרה זה.
אוקיי.
האם זה שהמעשה שלך עורר כאב, אומר שאתה לא-בסדר???"
(או שאולי זה אומר שאתה פשוט נורמלי?)
עכשיו נושמים שוב.
ושוב.
וממש מאמצים את התודעה לקבל הרעיון הזה. שלא גדלנו עליו, לכן הוא מוזר ונשמע טריקי, מניפולטיבי, שקרי. אבל הוא האמת, רבותי וגבירותי. הוא האמת. גם אם עשינו משהו שהכאיב מאד למישהו אחר, זה לא הופך אותנו ללא-בסדר. זה הופך אותנו לאנושיים.
על אחת כמה וכמה שלא שווה לנו להמשיך להאמין שאנחנו "לא-בסדר", אם אנחנו רוצים לשנות את דרך הפעולה שלנו. כי אשמה, בושה או כעס הם אנרגיות מכווצות, סוגרות, תוקעות. הן לא תעזורנה לנו לשנות את דפוס הפעולה שלנו. להיפך. רק קבלה שלנו את עצמנו, בחמלה, על האנושיות המוגבלת שלנו, תוכל להוליד סיכוי לשינוי. כי מתוך הקבלה (שהיא אנרגיה מרחיבה, פותחת, מניעה) נוכל להוליד בחירה מתחדשת, כל פעם, בדרך-פעולה אחרת, שעדיין תענה על הצורך שלנו, אבל גם תיקח בחשבון את השפעת המעשים שלנו על אנשים אחרים. (שזה מה שהאנושות חושבת שהיא תְּלַמד אותנו בעזרת האשמה).
ובעודנו מתאמנים בלבחור דרכי-פעולה חדשות למילוי הצרכים שלנו, בואו נמשיך, בו-זמנית, לטפל במערכות היחסים שלנו ולרפא אותן בעזרת המנגנון המופלא של מתן הכרה.
מי שזכו לחוות את ההשפעה הפלאית של הצעד הקטן-גדול הזה, יודעים כבר על מה אני מדברת.
מי שעדיין לא (וזה רובנו), ובעיקר – מתמלאים אימה ונכנסים לשיתוק מעצם הרעיון של לתת הכרה למישהו אחר על דברים שעשיתם – אני מזמינה אתכם ללמוד איך עושים את שני הדברים הענקיים האלו.
- להבין את צרכינו ולמצוא דרכים אחרות למלא אותם, שלוקחות בחשבון גם את האחר.
- לצבור את האומץ כדי לעמוד אל מול מי שפגענו בהם, ולתת להם ולעצמנו את המתנה המרהיבה של ההכרה.
את כל זה ועוד תוכלו ללמוד בקורס יסודות התקשורת המקרבת – והפעם אתי!!!
אחרי כמעט שנתיים שבהן פרשתי מללמד תקשורת מקרבת (והפקדתי את האוצר הזה בידי מנחת-הבית הנפלאה שלנו, הילה דוד), נעניתי לבקשה עזה שהגיעה דווקא מפרדס-חנה – רוצים אותך, ארנינה!
יש משהו בפרדס-חנאים, שמושך אותי. אהבתי ללמד שם את קורסי יסודות. אז הפיתוי גבר עלי. וזה הולך להיות כנראה הקורס היחיד שאלמד ב-2016 שאיננו קורס המצפן.
אז יש כאן מין הזדמנות שכזו…
גם ללמוד תקשורת מקרבת.
גם ללמוד תקשורת מקרבת בפרדס-חנה.
גם ללמוד תקשורת מקרבת בפרדס-חנה אתי.
גם ללמוד תקשורת מקרבת בפרדס-חנה אתי בימי שישי (צ'ופר!).
גם ללמוד תקשורת מקרבת בפרדס-חנה אתי ועם חברים/ות או בני-משפחה שלכם.
גם ללמוד תקשורת מקרבת בפרדס-חנה אתי ועם חברים או בני-משפחה שלכם ולהגדיל את מעגל האי-אלימות בעולם.
מה תאמרו???
טוב, קצת פרטים, בסדר…
הקורס: (י)סודות התקשורת המקרבת חלק א', "לגעת במלים"
מקום: פרדס-חנה (לא אמרתי כבר?). מיקום ספציפי ייקבע בקרוב (אם יש לכם בית פנוי וגדול – ספרו לנו, אגב).
תאריכים: 6 ימי שישי (נכון, גם את זה אמרתי כבר), בין ה-5.2 ל-11.3
שעות: 9:30-14:00
לעוד פרטים והרשמה – לחצו כאן
להתראות בקרוב? (בואו למפגש-המבוא, הביאו חברים, חברות, משפחה… יהיה מרגש!)
ארנינה