לא מסכימה

"לא מסכימה שכל זה יימשך.
לא מסכימה אפילו למחשבה שצריך לשאת את כל זה עוד יום אחד.
כמה שנים אפשר לסבול ככה.
לא מסכימה להפסיק לנסות לשנות את כל זה.
הרי ברור שאם רק אתאמץ עוד קצת, זה ישתנה.
כי הכל מתחיל מההרגלים הדפוקים שלי, או המחשבות שלי, האמונות, עלק, אני מבינה את זה, אז ברור שאני חייבת להילחם בהם, רק פשוט לא עשיתי מספיק, או שלא מצאתי את הדרך הנכונה, או השד יודע מה.

אבל לשחרר??
מה זה השטויות האלה, לשחרר.
קודם-כל שמישהו יגיד לי איך בדיוק עושים את זה.
ושנית, כאילו, דאאאאא. 'לשחרר' וזהו?
השתגעתם כולכם".

מאיפה הגיע אל כמעט-כולנו המונולוג (הדמיוני-לכאורה) הזה?
ומה הסוד שמאפשר לצאת מזה? (מה כתבתי, ממש אתמול, למישהי, בדיוק על מצוקה כזאת?)
ואיך (לעזאזל) מממשים את הסוד הזה הלכה למעשה? 

רגע של הבנה (רקע לסבל)

קודם-כל בואו ניזכר לשנייה, שנולדנו לעולם המערבי, השטוף בתודעת פחד ומאמין במלחמה כבאמצעי היחיד ל"השגת" שינוי. וזאת התפישה שכמעט-כולנו כבר מזמן אימצנו לעצמנו, פשוט כי ככה גדלנו וחונכנו להאמין: שצריך להילחם בזה. "למגר". להתאמץ. "להשתדל". לחרוק שיניים. להפעיל כוח נגד הדפוסים האלו (האֲיוּמים, כמובן). ללכת נגד ההרגלים (הדפוקים) שלנו. עוד קצת לרדת על עצמנו (או על אחרים, היינו הך). כי בקצה, אחרי שנעשה "מספיק" (לא יודעים כמה זה, רק יודעים שיש דבר כזה), הדבר המעצבן-נוראי-מגעיל-דפוק הזה סוף-סוף ייכנע. השינוי יגיע. ההרגל יישבר.

וזה (עם תוספות קלות) מה שכתבתי אתמול למישהי, שגם היא, כמו רובנו המכריע, מחזיקה בתפישה הזאת. וכבר מנסה שנים לצאת מדפוסים מכאיבים, להרגיש אחרת, להגיב אחרת. ולא מצליח לה. או, מה שעוד יותר מכאיב – מצליח לה, ואז נסוג.

"הכי קשה, ממש הכי קשה, בדיוק כשאנחנו הכי לא סובלים את עצמנו, ומשתגעים מהמצב, ולא יכולים יותר, ונמאס עד דיכאון, וניסינו כל-כך הרבה אז למה לעזאזל זה עדיין כאן – הכי קשה זה לעשות בדיוק ההיפך ממה שהתרגלנו.
לקבל.
לקבל את המצב, המציאות, הקושי, הדפוס, האמונה, הבלבול, העיוורון, הנפילה, העצבים, הניתוק, הייאוש, הפיכחון, ההבנה, הסתימות, ההתרחקות, ההתעוררות, הזמניות, האינסופיות, התקווה, האכזבה.

כי אלו החיים.
לא רק התוצאה המיוחלת, שאלוהים יודע אם ומתי תגיע. ואיזו צורה תהיה לה באמת.
החיים זה זה, עכשיו, כמו שהוא, עם כל הבאסה והרפש והגועל, והיופי והתדהמה והגעגועים.
עם הבדידות התהומית, העצב המאכל, החסך הצורב, והקירבה המשנקת, האושר המציף, היש המהמם.
כל פעם שאני מצליחה לקבל, דווקא כשהכי קשה לי כי אי אפשר יותר לסבול, שם, משהו, ולו לרגע, מתחיל לנשום.
ומתרכך.
ומאפשר את התנועה הקטנה הבאה.
שבלעדיה, ממילא שום דבר לא יקרה." 

וגם – חשוב ביותר!!! איך עושים "לקבל".

במובן מסוים, זה יותר פשוט משחשבנו, בטח יותר פשוט ומעשי ממה שאי-פעם לימדו אותי רוב חיי, כשאמרו לי "פשוט תקבלי את עצמך". בטח ובטח יותר אפשרי מכל דבר שניסיתי (ולא הצליח) עד שלמדתי תקשורת מקרבת (וגם אז לקח לי זמן לקבל…).
וכדי לפשט את זה עוד יותר המצאתי את המנטרה האהובה שלי, "מאחורי כל צרחה יש צורך".

מה הסוד הגדול-גדול כאן???
להבין שבאמת, אבל באמת, לא משנה מה המעשה, ההתנהגות, הפעולה שעשינו (או שכל אדם אחר עשה, עושה ויעשה), לא משנה עד כמה קשה לנו עם הדבר עצמו – היה מאחוריו מניע אנושי. איזשהו צורך, עמוק וחזק, וחשוב ומשמעותי.
אני לא מדברת על מעשי קיצון נוסח דעאש למינהו, כי זה מבחינתי דיון נפרד, והתודעה שלי אפילו לא מצליחה לעכל את התופעה. אני מדברת על הרוב המכריע של מעשי אנוש, שכולנו עשינו לפחות מאות פעמים בחיינו. ועוד נעשֶה. כולל הכל. כולל המחשבות, האמונות, הדפוסים, ההרגלים, הכעסים, הביקורת, ההאשמות, ההעלבות, השקרים, ההסתרות, וכו' וכו' וכו'. כולנו יודעים במה מדובר.
ובכלל זה – כל הנסיונות האינסופיים שלנו לשנות את עצמנו, כדי שסוף-סוף נלמד לא לעשות מעשים מכוערים. כל נסיונות ה"תיקון", שנשענו רובם-ככולם על המחשבה שמשהו לא-בסדר אצלנו (קראו שוב כל מה שכתבתי בחלק הראשון).

ואני רוצה לטעון, שזאת בדיוק הטרגדיה. הניסיון ללכת נגד עצמנו.
המחשבה שיש בכלל "לא-בסדר", וכמובן, כשהוא הופך לאשמה נוראית או בושה מטורפת. (ואם זה מכוון לאחרים – כעס, זעם, נקמה, מה לא). וכל זה ניזון מן הפחד הקמאי, הלא-מודע, שלימדו אותנו לחשוב שהוא-הוא האמת האנושית היחידה: שרק כוח יכול ליצור שינוי. שאם נרפה לרגע מן הלחץ המלחמתי (קרי, נאפשר לעצמנו לנשום, קרי, נקבל לרגע את עצמנו או החיים כמו שהם), נאבד את הסיכוי שמשהו אכן ישתנה.

ואני אומרת – לא מסכימה!!!
לא מסכימה לַסֵדר הישן.
לא מסכימה שמשהו אצלי או אצל מישהו – לא-בסדר.
לא מסכימה שצריך לתקן. אין מה לתקן. הכל בסדר.

מה כן?
לעשות משהו שיעשה לנו יותר טוב.
להתמיר מה שלא עובד, אבל לא מתוך מלחמה, אלא בהקשבה עמוקה-עמוקה לַמָקור שממנו נוצר כל זה.
להיעזר בחשיבה המודעת שלנו כדי להבין. כי זה עוזר כל-כך לקבל.
לשאול את עצמנו בחמלה אינסופית, מה יכולה להיות הסיבה הכל-כך משמעותית, שבגללה אנחנו עדיין נאחזים בהרגלים הישנים שלנו. כי רק כשנבין אותה, יש סיכוי שנסכים לחפש דרכים אחרות למלא בדיוק את אותו צורך.
ורק כשנקבל את יכולתנו האנושית המוגבלת ליצור שינוי במקום שהמוח הקדום שלנו מסרב באימה לשנות אותו, נוכל, בעדינות, לדלות מתוך מעמקי הלא-מודע שלנו את החומר הראשוני, הצלול, הזך, שמחכה לנו שם תמיד, ושבעזרתו נוכל להתמלא מחדש בתעצומות הנפש הענקיות שלנו ולעשות עוד ועוד ועוד ממה שאנחנו כה משתוקקים לו, ולהמשיך לצמוח לתוך הממדים האמיתיים, העצומים של מי שאנחנו באמת.
וכל זה לא יקרה אם נמשיך להילחם בנו. כי מה שמתנגדים לו – מתנגד בחזרה. ככה זה בפיזיקה, ככה זה באנוש. הגיע הזמן להבין את זה. ולקבל…

כי אפשר אחרת.

ואחתום בחלק האחרון של מכתבי אליה. 

"חבקי אותך.
דווקא כשזה דוחה.
דווקא כשזה הפוך ממה שאי-פעם עשית.
דווקא כשזה הדבר האחרון שאת חושבת שמגיע לך.
עכשיו.
כי זאת את. כולל כל זה. עכשיו. ועדיין." 

כל זה, יקרים ויקרות, מתנקז אל תוך העשייה שלי ושלנו במיתרים. איך לא. זה האני מאמינות שלנו.
ובשבועיים הקרובים יש לכם הזדמנות לחבור אלי לשני אירועים שבהם נדבר עוד ועוד בדיוק על הכוחות האדירים והפחות מוכרים באנושות – קבלה, הכרה וחמלה.

באהבה למי שאנחנו בדיוק
ארנינה