איך אומרים שקדיה בגרמנית?

הפעם זה תפס אותי מול הפריחה.

הניצנים הלבנים הקטנטנים, שזה עתה החלו לבצבץ.
זה מוכר לי.
מה זה עושה כאן.
על אדמה אחרת. בארץ אחרת.
שדברים אחרים קרו בה.

אני בביקור שלישי בגרמניה וכאן פורחת שקדיה.

מין תחושה לחלוטין לא-צפויה של – אפילו לא-יודעת מה זה, שייכות?
פטריוטיות? (שאין לי ולא כלום איתה, ודאי לא במודע) ציונות? (כנ"ל).
איזה התקף ילדי של בעלות, של אל-תקחו-לי-את-מה-ששלי.
ממתי שקדיה היא משהו שלי?

אולי זה השם הזה, שקדיה, שכל-כך אומר את הדבר עצמו,
ובתמצות מבורך, כדרכה המופלאה של העברית.
ביופי הזה אני לא רוצה שתגעו לי.

כן, המוח הנאור שלי יודע שבפלנטה הזאת יש הכל מהכל בכל מקום.
הרי לא יכול להיות שתהיינה שקדיות רק בישראל. אבל…

ובכל זאת, בהסכמה נאנחת, פתחתי את התיבה החושבת
וחיפשתי איך הם אומרים את זה.
איך 'הם' אמרו את זה כשהשמש זרחה והשיטה פרחה.
חחח. השיטה.
כשאומרים 'שיטה' במשמעות ההיא, אין כמעט צורך לומר 'והשוחט שחט'.
הרי לא יכול להיות שהיה שם, כלומר, כאן, בהמבורג, יופי כזה,
ובו-בזמן השוחט שחט.

מנדלבאום. ככה הם אומרים את זה.

כמו באנגלית, הסרבול המסביר את עצמו – 'עץ-שקדים'.
לא פשוט כאן, בשפה הזאת, שמשפטיה ארוכים, פעליה
מתפענחים רק בסוף מעשה, במילותיה אין חיוך,
ובין שנרצה בכך או לא, חלקן נמהלו בשלנו.
מנדלבאום כתוב גם על בתי משפחות לא רק בגרמניה.

עדיין עומדת מול הפרחים הלבנים הקסומים.
שפרחו כאן גם כשאנשים הרגו אנשים.
ואני עכשיו כאן, על האדמה זבת-הדם הזאת.

עוד מעט אפגוש נשים, שהוריהן ידעו את האנשים ההם.
ואני, אשה מישראל, שאנה פראנק היא חלק מן ההווה הקולקטיבי שלה,
אֲלמד אותן, בסדנה ששמה "לדבר את השיחה הלא-מדוברת",
לפתוח את הלב. דור שלישי אל דור שלישי.

***

בדרך לסוף-השבוע הטרנספורמטיבי שלנו אפגוש אנשים עכורים
בחנות האלקטרוניקה, בַּסּוּפֶּר, ברכבת, ואֶדָהֵם מעוצמת הסגירות הקשה.
לבי יצהל כשמוכרת בפרפומריה תחייך אלי, ותלווה אותי בהבנה אמפתית
בעודי מתלבטת איזה צבע לקנות לשערי, ובכל זאת רוב הזמן
אתכווץ ממראה האנשים הכבויים האלו, שפניהם חרוטות כעס,
שלבם נעול אל עצמם, למה הם ככה והאם זה מה שֶׁיָּרְשׁוּ
והאם זה מה שאיפשר לאבותיהם לעשות את שעשו.

אבל אפגוש גם צעירים הרבה יותר, בבֵית חַבֶרְתִּי, שאצלה אני מתארחת,
שני בניה המכונסים אל מחשביהם, וצעירים אחרים, וצעירות אחרות,
עם שרירי חיוך חדשים, בַּרכבת המוליכה אל העיר.

באחד הקרונות פגשתי גם חלון שלא נסגר.
אחרי נסיונות עלגים לעצור אותו מלהזרים אלינו קור מקפיא
(ככה זה בהמבורג באפריל בלילה), הצעירה האטומה שמולי
קמה באחת, מושכת אותו אליה קמעא ואז טורקת בהינף כה עז,
שאלמלא היה זה חלון ואלמלא נמלאה כולה סומק אחרי כן,
יכולתי בקלות לחוש את בהלת הרגע ההוא גם עכשיו.

***

בפתח ההתכנסות הסופ-שבועית, שהתגלתה בהדרגה כאחת היותר
מרגשות שזכיתי להנחות, המתינה לי הפתעה עדינה, מרגשת.
"הנה מה טוב ומה נעים שֶבת אחים גם יחד", שניגנה ושרה,
עם מנדולינה זעירה בחיקה, גרושתו הגרמניה של ישראלי אחד,
שאת הוריו כל-כך אהבה, כי נהגו לחבק אותה בבואה לביקור במולדתו. מולדתי.

פרחים במרכז החדר.
פרחים גרמניים במרכז החדר.
שוקולדים קטנים פזורים סביבם.
הנה מה טוב.
כמה ביזארי יכול המצב להיות.

מאוחר יותר, כשאשה ועוד אשה ועוד אשה, 4 במספר מתוך 21
(אם לא סופרות גם אותי) תשתנקנה מדמעות, בעוד פיהן פולט
את אימת הפלישה שגופן הצעיר חווה אי-שם בילדותן,
נתכנס כולנו, המאזינות האלמות, עם הזוועות הקטנות-גדולות שלנו,
אל מהלך הריפוי המכאיב, שאני, למודת-תהליכים ובוגרת הפרידה-הפנימית
מן האבא הפרטי שלי, אנווט.

כי בִּלְעֲדֵי הריפוי הזה, על נפתוליו ומהמורותיו, על רגעי החרדה והבלחות-האור שבו,
לא נדע עולם אחר.

חלקן ידברו את הזעם, חלק יצעקו על אמותיהן ואבותיהן, בין אם נמצאים אתנו בחדר
או בחיים ובין אם לאו, כולן ילמדו לשמוע את כאביה האצורים של הילדה הקטנה שבתוכן,
שממתינה לכולנו, שקטה ומכונסת, עד שנהיה לה ההורים שאולי מעולם לא היו לה.

ואז, בעדינות ובאומץ בל-ישוער, הן תפסענה אתי, צעד צעד,
אל מבוך הנדרים העתיקים, שכל אחת מהן נדרה אי-שם בעברה המשתק,
תְּגָלֵינה את חבל-הטבור הפרטי שלהן, שקושר אותן עד עצם היום הזה
אל תקוות-האהבה האבודה, ותִלְמַדנה, בבכי, בצחוק ובהשתאות,
לחתוך אותו ולהתחיל לחיות את עצמן האמיתי עכשיו.

***

בהפסקת הצהריים, בַּיום השני מתוך שלושה לַמסע המשותף שלנו,
תשאל אותי אחת הצעירות, איך זה בשבילך להיות כאן.
מהורהרת אספר לה על השקדיה.
על שאיש ממשפחתי לא ידע את הסיוט מקרוב.
ובכל זאת, איך הוא מחולחל בתאים של כולנו, שם, בארץ היהודית.
איך הזיכרון של הדור ההוא מתעורר בי, בהיותי על האדמה הזאת.

ואיך זה בשבילך, אשאל אותה אני.
דומעת היא תאמר לי – כביר.
זה אומר שאת סולחת לנו.

נרעשת מן הגילוי הפשוט אחייך אליה ללא מלים.
'זה אומר שאת סולחת לנו'.
כמה אשְמה מקופלת במלים החרישיות האלו.
אשה מישראל, שבאה ללמד אותן לדבר את עצמן מחדש,
נושאת אִתה, בלא-משים, מטה-קסמים חיוני. מטה הסליחה.

אני לא נכנסת אִתה עכשיו לדקויות המסוימות של משמעות הסליחה בשבילי.
את זאת נעשה מחר, ביום השלישי למסענו, אחרי שנַחצה את החימה.

עכשיו, במסעדה הגרמנית, אל מול המבט העצוב של הצעירה המקומית,
אני לא מעבירה את השיחה לַמקום שמבחינתי עמוק בהרבה מן הסליחה.
לממלכת הקבלה.
לַמקום העצום שבו רואים.
אמנם מזדעזעים, אבל מבינים, אמנם לא משלימים, ובוודאי לא אוהבים,
אבל מקבלים.

כי היה אֱנוֹשׁ מאחורי המעשים.
שגם הוא נפגע מאֱנוש שקדם לו, שנפגע מאנוש שקדם לו, שנפגע מאנוש שקדם לו.
כי גם אם תודעתנו השפויה אינה יכולה להכיל – לבנו הפצוע יכול.

כי אם 'לא לשכוח' פירושו היחיד הוא להמשיך לזעום – לא למדנו דבר.

***

חמש-עשרה דקות מכאן – אתר זיכרון.
שֵם תמים לַמוזיאון הזועק, שהוקם על ברכי מחנה הזוועה המקומי.

בארץ, טרם נסיעתי, הספקתי לראות את הסרט "שלום לך, פטר שווארץ".
שתי דקות בלבד מביתו הנוכרי, החדש, של אחרי-המלחמה,
פרושֹ המחנה שבו בילה את ימיו כשבוי יהודי.
מאז הפך לפטר – נשוי לאשה גרמניה, שבשם אהבתו אליה
גדע כל שורש המקשר אותו אל עברו, עד כדי ניתוק מאחותו האהובה,
שהמתינה לו לשווא במכורה הרחוקה – לא תדרוך כף-רגלו במקום הזה,
שפעם הגדיר את זהותו הַמּוּלֶדֶת, וגם ילדיו לא ייזכו לדעת את אביהם
אלא אחר מותו, כשנכדתה של אחותו העזובה תגיע מישראל ותגלה –
להם, לאמה ולעצמה, את האמת על בחירתו של פטר.

שתי דקות של בושה, אימה, ויתור, ביתוק.
מה שמלחמה שלמה לא עשתה, עשה אדם אחד אחריה מכוח רצונו החופשי.

אני רוצה לנסוע למחנה המקומי, כאן בהמבורג.
למוזיאון הדומם.
להרגיש.
לגעת, בִּקְצֵה יכולתי המוגבלת, בקצה האפשרות הבלתי-אפשרית.

יחד עם חברתי הגרמניה, במכוניתה הגרמנית, בַּכבישים הגרמניים,
נחלוף על-פני צווחת רכבות הממהרות בגרמנית,
במסילות שפעם הסיעו מטען אנושי רמוס,
ונחנה בפתח ממלכת הכבשנים.

ומשם, אנחנו, שתי נשים, משני עברי הדור השלישי, נוכל להיכנס ולצאת כרצוננו.

איזו מתנה זו. החירות.

***

האם יידע הדור שלנו, המפרפר בין המלתעות המפתות,
המוכרות עד-זוועה, של העולם הישן
לבין אופציית היעדר-הכבלים המופלאה והלכאורה-מאיימת
של הלא-ידוע האינסופי של העולם החדש, לבנות את הגשר,
שעליו נוכל אנחנו וממשיכינו להלך בבטחה מתעצמת,
בדרכנו אל עולם שמעולם לא הכרנו?

האם אנחנו נכונים לתפקיד העצום המונח על כתפינו?
האם נסכים לוותר על המשחק, המסנוור-בקלותו, של טובים ורעים,
ולהציב על מפת האנושות את האופציה האמפתית?
האם נשכיל לדבר את השיחה הלא-מדוברת, את האימה, הכעס,
האשמה והבדידות, ששלטון הפחד כה היטיב לייצר –
ולבנות לנו פלנטה שחומריה א.ה.ב.ה = אומץ, הקשבה, בחירה והתמרה?

אני, אשה קטנה-גדולה מישראל, רוטטת מהתרגשות
מן הזכות העצומה שנפלה בחלקי, להיות חלק מן הדור הזה, דור-המעבר,
לשאת את לפיד הריפוי הזה בגופי, בקולי, בתולדותיי, בתובנותיי,
ואף להעביר את פירותיו אל כל אשה ואיש וילד וילדה,
שחוברים אליי בְּמסע הגילוי המופלא הזה, את עצמנו האמיתי.

***

ארנינה קשתן, המבורג, אפריל 2014

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

8 תגובות

  1. מרגש, נוגע עמוק …לדעתי אלו הן המילים הנכונות ליום השואה הזה…..

    בתודה,

    העוקב המתמיד… אלי.

  2. מ ר ג ש ת !
    תפקיד מרתק לקחת לעצמך… ואי אפשר שלא לפסוע בו ולחזות בתמורה ובהתמרה 🙏

  3. וואו. התרגשתי. בתור בת להורים יקים, שברחו מגרמניה בזמן, מרגישה את המוכר מצד אחד והזר מצד שני בהסתובבות בגרמניה.
    מתפעלת ומעריכה מאד את כוחך להביא לשם מיכולת ההכלה והאהבה שלך!

  4. דברייך מרגשים מאוד. האור שלך מדליק אורות רבים. הגעת כדי לקטוע או לנסות לקטוע – ולו במעט – את שרשרת הדורות שם. ברוכה תהיי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

צרו איתי קשר

ניסיון לוח שנה
אירוע חדש
× צרו קשר