יום-הולדת משולש ליעל וגם טיפ ענק על שאלות, סיפורים ומציאות

מחר, ה-6 באפריל, ימלאו ליעל, המנכ"לית של מיתרים, וחֲברה שלי, 41 שנה.
לכאורה – סיבה מספקת למסיבה.

אבל.

יעל הרוויחה עוד שתי סיבות לחגיגה בזמן הזה. קודם-כל, היא סוף-סוף ילדה (כן! מזל טוב! נכון!). בתום חודש בבית-החולים, עם ניסיון מתמיד לשמור עליה מפני רעלת-ההיריון, שארבה לה שם בתוך לחץ-דם גבוה במיוחד + בצקת (בָּרֵיאוֹת), שהצטרפה גם היא לתסמינים המעיקים, אחרי מאמץ-צירים ממש לא פשוט (הייתי שם חצי מהזמן, ובסוף לקחו אותה לכמעט-קיסרי – שנמנע במזל, כי הוואקום הצליח להם…) – היא הביאה לעולם תינוקת קסומה ביותר, שגם יונקת (למרות שהוזנה גם במטרנה, כשאמא שלה לא היתה על ידה), וגם ישֵנה המון (מה שמרמז על אפשרות של יעל לחזור לתפקוד מהיר למדי) וגם שלֵווה באופן נדיר (מה שנראה כבוקע מתוך נשמה עמוקה, תבונית, נוכחת. עונג צרוף).

אלא שאחרי הלידה, כשנדמה היה שהנה אפשר ללכת כבר הביתה ולגלות את שמה של הילדה מתוך החיים איתה – זקפה הרָעֶלת את ראשה והתפרצה בבת-אחת, עד כדי כך שיעל הובהלה לחדר טיפול נמרץ, ונאלצה לבלות בו עוד 4 ימים תמימים. אז למען שלמות הסיפור – היא בסדר גמור עכשיו, חזרה "הביתה" – למחלקת יולדות, לַתינוקת שלום, ועוד מעט אכן תשתחרר (כשלחץ-הדם יסכים להתנהג לגמרי יפה).
כלומר, את יום-ההולדת הזה היא הרוויחה מחדש, ובעמל רב…

וככלות הדרמה, וגם במהלכה, מה שמרתק אותי במצבים האלו הוא התגובות האנושיות. הפנימיות והחיצוניות. שלי, של יעל, של המשפחה, של חברות אחרות שהצטרפו למעגל התמיכה, של הצוות. התקשורת, איך לא, עם עצמנו ועם האחרים. ובעיקר – מה אני יכולה ללמוד מכל ההתרחשויות המופלאות שהמציאות מספקת.

אז הפעם אשתף אתכם/ן בכמה דברים שראיתי על עצמי.
היו לי הרבה הזדמנויות להתבונן. כי ביליתי כמעט כל יום בתל-השומר בשבועות האלו, אצל יעל. קצת בענייני מיתרים, אבל בעיקר בלהיות עם, בלטפל, בלארגן, בלמלמל מלמולי-אמפתיה ראשונים לתינוקת כשיעל היתה עדיין בחדר-ההתאוששות… כאלה. (על המלמולים האלו אכתוב בנפרד. היה נפלא).
וזאת היתה גם התגלית הראשונה שלי. שלא חוויתי את ההתגייסות הזאת (של ללכת לבית-החולים) כמאמץ. היא פשוט באה לי באופן טבעי. ושמחתי. איכשהו היה לי חשש, שלחץ העבודה שייפול עליי בהעדרה של יעל, דווקא יגרום לי לחוש טינה על שאני "צריכה" ללכת לבקר אותה. נו, אז זה ממש לא קרה. להיפך. ממש נהניתי. מהנתינה, מהיכולת להיות שם בשביל אדם אחר בלי חשבון. מהפשטות הפנימית.

ואם לא די בכל אלו, אז לא רק שהצלחתי לעשות ה מ ו ן דברים בחודש הזה, אלא שאפילו יצרתי חומרים חדשים, פתחתי קורס חדש (להורים), כתבתי סיפור ושיר חדשים, וטיפלתי בהרבה מאד מאד דברים ש"רק יעל" ידעה לטפל בהם בעבר…

מה גיליתי מתוך כל זה?
משהו שכבר ידעתי, אבל שוב פגשתי אותו, בעוצמה אדירה: שכשאני מפסיקה להאמין לסיפורים של עצמי על עצמי – משהו חדש מתגלה. למשל, שאמונת-החיים שלי על עצמי, ש"אני לא יודעת / לא יכולה לבד" – היתה אכן סיפור מצוץ מן האצבע. כי, כמו באגדות, ההיזרקות בעל-כורחי אל האש – כלומר, האילוץ של לעשות דברים לבד, בלי נוכחותה ושותפותה של יעל – היא זו שאיפשרה לי לנער מעליי את ההסטוריה הדביקה הזאת, ולגלות את הכוחות האמיתיים שלי. שכמובן, כולם תמיד אמרו לי שהם שם, ואפילו אני ידעתי זאת, ואפילו ידעתי שאני "בסיפור". אבל בגלל שמתחת להכל עדיין האמנתי לסיפור (כי הוא ליווה אותי כל-כך הרבה שנות-חיים, ורק דרכו הכרתי את "עצמי" ) – לא באמת האמנתי שאני יכולה לצאת ממנו.

מסקנה???
להמשיך לשאול את עצמי את השאלה, שממש הובילה אותי בשנים האחרונות כל פעם קרוב יותר אל עצמי – האם אני בסיפור – או במציאות?

זאת ה שאלה שאני רוצה למכור לכם/ן הפעם. זה הטיפ.
לשאול את עצמנו שאלות, ובעיקר – את השאלה הזאת. "האם אני בסיפור או במציאות?"
כי שוב ושוב ושוב אני רואה, כמה בקלות אנחנו נופלים/ות לתוך הסיפורים של עצמנו, בלי שבכלל נבחין שהם סיפורים – כל כך הם נדמים כמציאות. שוב ושוב אנחנו משליכים את הסיפורים שלנו על אחרים, מצפים שהם יתאימו את עצמם לסיפור שלנו, שמספר "איך צריך להתנהג" (בהורות, בזוגיות, ביחסי-עבודה, בענייני צדק בעולם בכלל…) וחוטפים מכות-אכזבה אדירות, כשהמציאות מסרבת להתארגן לפי התסריט שלנו.
ורק לפני כמה שנים, כשלימדתי את עצמי לשאול את עצמי את השאלה הפשוטה הזאת, "האם אני בסיפור – או במציאות?", התחלתי לאט-לאט להשיל מעליי עוד ועוד שכבות של אשליה, פחד וייאוש.

כשאני מגלה שאני בסיפור – זה לא שתמיד אני יודעת מייד לצאת ממנו, אבל משהו בי מפסיק להיות רק קורבן שלו. ברגע שאני פותחת צוהר לַחלק המתבונן שבי – אני מפסיקה להיות שבויה. החלק המְרפא, זה שיודע את האמת שמתחת לכל הסיפורים, יכול אז להתחיל בעבודתו. ואז, כשהמציאות מארגנת לי, בחסדה הרב, תנאים בלתי-אפשריים להמשכתו של הסיפור – אני נאלצת למתוח את גבול היכולת הפנימית שלי אל מעבר למה שהוא ידע שהוא יכול, ופורצת מן הסיפור – אל המציאות.

סיכום-ביניים
להגיד שהיה קל? לא. כי כמעט בכל יום נתקלתי באתגרים שממש קשים לי: קשה לי מאד להתארגן עם זמן, עם ניירת, עם אימיילים. והיה לי הרבה מאד מכל אלו לארגן. לבדי. ואכן היו לי כמה וכמה נקודות של כמעט-שבירה. אבל לתדהמתי – לא נשברתי! כי היה שם משהו יותר חזק מכל זה. רציתי להצליח. רציתי שהסיפור ימות. רציתי להיות יכולה – בכוחות עצמי. וכך המשכתי לחצות דרך הקשיים ולראות את הסיפור מתפורר, המשכתי לראות שאני יכולה, עוד חתיכה ועוד חתיכה.
להגיד שהיה נהדר? דווקא כן… כי יש טעם משכר להצלחה בלשבור דפוסים של עצמנו. לגבור על הכוח המפתה של הסיפור המוכר. לצאת מקופסת-המגן של ההסטוריה המגוֹננת. לחצוב בתוך אי-הוודאות. ואת כל זה זכיתי לחוות.

אז – תודה ליעל… גם על המתנה הבלתי-מכוונת הזאת.
(אגב, דיברנו על זה בינינו, ויעל ממש מאושרת, שסוף סוף הסכמתי לראות את מה שגם היא ידעה, ושהעיוורון מנע ממני לראות כל הזמן: שאני יכולה לבד. ושמה שאנחנו עושות ויוצרות ביחד הוא מתוך בחירה ולא מתוך פחד. חגיגה אמיתית).

מבוא יפה לחג החירות, לא?