אתמול התקשרה אליי ג. – שמכירה אותי כבר כמה שנים – כדי להזמין אותי להעביר סדנה בארגון שלה.
עוד אנחנו מלבנות את הנושא וכו', היא משתפת אותי ברכילות ששמעה עליי. חברה שלה, שהיתה בסדנה שלי לפני כשבועיים, סיפרה ל-ג., שתוך כדי שיחה עם אחת המשתתפות בסדנה – המרצה המשוגעת הזאת התחילה לבכות. ארנינה קשתן, היא אומרת.
מה?? את מכירה אותה? היא נדהמת כש-ג. מהללת אותי באוזניה.
מה??? בכתה בסדנה??? הרי זה לא מקצועי שמנחה (אמא / מורה / בוס…) תבכה בנוכחות אנשים (ילדים / תלמידים / עובדים) שהיא אמורה להנהיג.
מה שהיה מעניין גם תוך כדי ה"אירוע" הוא תגובותיהן של המשתתפות.
רובן היו "אתי", ואילו אחדות – שחָבֵרתה של ג. היתה אחת מהן – ישבו בחוסר-נוחות בולט בכסאותיהן, וכשפתחתי את זה לשיחה – גם הביעו זאת בקול רם.
מה שנגע לי ללב היה הסיבה שבעטייה נוצרה אי-הנוחות: חשש. חשש שנבע מן הצורך העמוק, המוכר לכולנו, בביטחון. כשאנחנו פוגשים ופוגשות מרצה, מנחה, מורה, אמא, בוסית – יש בנו חלק שרוצה להיסמך על "המבוגר האחראי" ששם. כיצורים שנולדים תלויים לגמרי אל תוך שבט אנושי עצום, מאד מרגיע אותנו כשיש על מי לסמוך. ומאד מתעורר בנו חשש, עד כדי חרדה לעתים, כשהצורך הזה מאוים. כשנדמה שהדמות הזאת, שעליה השלכנו את הצורך האדיר הזה – מכזיבה.
אני לגמרי יכולה להזדהות עם הצורך העמוק הזה.
מה שמצער אותי הוא האופן שבו אנחנו מצפים שהצורך הזה יתמלא.
הדימוי שהמוח שלנו נושא על מהו מנהיג שאפשר לסמוך עליו. מה זאת "מנחה מקצועית", "אמא טובה" וכו'.
הערבוב בין ה'מה' ל'איך'.
כן, גם אני רוצה מאד לסמוך על אנשים, בעיקר על כאלו שמשמשים בתפקידי מנהיגות כלשהם. אני רוצה לדעת שהם יודעים מה שהם עושים או אומרים. אני רוצה שהם יהיו לי מקור-השראה.
אלא שכאן מקור הבלבול. בין הצורך לבין הציפיה. כלומר, כשהצורך הופך לדרישה סמויה. כי נכנסות לפעולה אמונות-חיים עתיקות וקפואות (שאת רובן השמיעו באוזניי המשתתפות באותה סדנה, ולא רק לגביי כמנחה, אלא גם לגבי עצמן כמטפלות באנשים או כאמהות): "בכי זה חולשה", "מנחה (אמא / מטפלת / בוסית…) אמורה להיות חזקה", "אסור שלא תתפרק לפני משתתפים", "את צריכה להחזיק את עצמך".
מה משתמע מכל זה?
שיש חלוקה לסוגים שונים של בני-אדם, ושיש התנהגויות שהן "בסדר" וכאלו שהן "לא-בסדר".
שיש מי שהחליטו, מתישהו בתולדות האדם, איך המציאות אמורה להיראות, ויש כאלו שממשיכים לקנות את התורה הזאת ככתבה וכלשונה, ועל סמך האקסיומות הידועות-מראש האלו – מתייחסים לבני-אדם אחרים, מקטלגים, שופטים, מבקרים ואף מגַנים אותם. כלומר, בלי לבחון את המציאות והאדם שמולם מתוך עצמם, בלי לבדוק מה באמת מתאים להם/ן – אלא רק על סמך "אמת" ממוחזרת לא-להם.
אז מה בעצם הייתי רוצה ומאחלת לכולנו?
מה שהכי יקר לי בלהיות אדם – הוא החירות המחשבתית. היכולת הפנומנלית הזאת, מתנת האדם המופלאה – היכולת לחשוב. שמאפשרת את היכולת להתבונן, להעלות למודע, לברור, לשקול, לפענח – ולבחור (גם אם רק לפעמים או חלקית).
האוטופיה שלי (שאל חלקה כבר התחלתם להתוודע) כוללת את האפשרות המרהיבה, של חברה שבה אינדיבידואלים יכולים:
1. להיות בקשר עם עצמם – עם מה שחי ופועם בהם, עם החיים שבתוכם, ולפעול מתוך האותנטיות, הבהירות והעוצמה שבזה.
2. להיות בקשב לאחרים – עם מה שחי ופועם בהם, עם החיים שבתוכם, ולפעול מתוך הקשבה, כבוד והתחשבות באלו.
3. לזכור את המורכבות העדינה של מצבים אנושיים ולקחת בחשבון, שמתוך המוגבלות האנושית, נגזר עלינו להתחכך גם עם פינות לא-נעימות, ולעולם לא נוכל תמיד לכוון לַדיוק המקסימלי של מה שמתאים לכולם באותו רגע.
4. לדעת שההתחככויות האלו עלולות להכאיב, ולכן – ללמוד ולהשתדל לעשות כל מה שאפשר כדי לאחות, לגשר ולרפא – פצעים, כאבים ופגיעות, שנוצרו בתוקף אותן מוגבלויות – ומאותו מקור-חיים אדיר ואינסופי.
זה כל מה שביקשתי… 🙂
בחזרה לאירוע הבכי – ואיך הוא היה הגשמה מרגשת של האוטופיה הזאת מבחינתי
בחלקיק השנייה שבין החנק בגרון לבין כניסתה של שקית הדמעות לפעולה, כשלפעמים אפשר בכוח לעצור את הגוש, ראיתי באותו בוקר-סדנה, שאני לא באמת מצליחה לעצור אותו – והחלטתי לתת לו להיות.
הייתי לגמרי ערה ומודעת לזה, שאני עושה משהו חריג. שאני מציבה את עצמי במקום חשוף, פגיע לביקורת, פרובוקטיבי לפחות לחלק מהנוכחות, ו – עם אמירה ברורה (שאצל חלקן היא התקבלה באמפתיה, ואפילו בתודה – על האומץ וההשראה שזה נתן להן – אבל בגלל האמונות הקולקטיביות – אצל כולן, אני חושבת, הבכי עבר דרך מסננת הבדיקה האֶתית המוּכרת).
כלומר, (1) פעלתי באותנטיות, מתוך קשב לעצמי (2) הייתי מאד בקשב לאחרות (גם תוך כדי הבכי נשארתי נוכחת והמשכתי לתקשר, להקשיב למצוקתן ואפילו לשיפוטים שעלו להן, ואף לשתף במה שקורה בתוכי), (3) לקחתי בחשבון את ההיבט המאתגר שבהתנהגות הזאת, לא נרתעתי בגללו ואף הסברתי את מקורותיה, כדי להקטן מעוצמת הבהלה האפשרית ו-(4) לקחתי את מלוא האחריות כדי להכיל את המצוקה שזה עורר אצל חלקן בלי להתגונן, לנהל על זה דיאלוג פתוח ומלא ולעשות כמיטב ביכולתי כדי לגשר על הפער שנוצר עם חלק מהן – בלי שום שיפוט עליי או עליהן.
אז שיהיה חג ותהיה חירות. לכולנו. ואני מזמינה אותו ככה:
באופן פרדוקסלי, ליל-הסדר מייצר כמעט את ההיפך מייעודו העמוק: הוא בא ללמדנו פרק על חירות – אבל המוני בני ובנות-משפחות מוצאים את עצמם "נאלצים" לבוא להתכנסויות שבשבילם הן מעיקות, נעדרות-אותנטיות ועתירות גינונים, והם מאבדים שם את תחושת החירות הפנימית, את החיבור לעצמם, את האותנטיות ואת השמחה.
- האם נוכל, לפני שנעטה עלינו את בגדי החג – לשבת כמה רגעים עם עצמנו, ולשאול את עצמנו את הקושיות הגדולות של החיים?
- האם נסכים, לרגע, לפרוש מן המירוץ, להתכנס אל הפְּנים שלנו – גם אם יש לנו ילדים, בן-זוג, הורים, או אף אחד – ולהקשיב למה שנגלה שם?
- האם נצליח, מתוך סקרנות לגלות ולטעום את כוחה האדיר של החירות – לבחור לעשות משהו אחד, אפילו קטנטן – שיהיה אחר מתמיד? למשל:
– לא לחייך – אם לא נרצה
– לא לקום לעשות כלים – אם נהיה עייפות מדי
– או – כן לקום לעשות כלים, כי חשוב לנו לעשות משהו למען
– לא להאמין למבטים או למלים, שאותם נפרש כביקורת – אלא להזכיר לעצמנו, ממש להגיד לעצמנו בלב, שגם בצד ההוא יש אדם עם רגשות וצרכים – ולא מישהו/י שרוצה לפגוע בנו
– לא ללכת לארוחת-החג – אם חשוב לנו להגן על עצמנו ולא מצאנו דרך אחרת לעשות זאת – אבל להגיד את זה בלי כעס, התגוננות או האשמה
– למצוא משהו, לא חשוב מה, שנעשה למען עצמנו או מישהו אחר – בהתכוונות-הלב המלאה ביותר שנוכל לגייס, כדי ליצור אי של ריפוי, קירבה ושמחה בעולם
מה אומרים/ות? נלך על זה?
נ.ב. על הבכי
אם ממש תרצו לדעת למה בכיתי – תצטרכו לשאול את חברתה של ג….
…טוב, רמז: במצבים האלו, של הנחיה, אם וכאשר אני מגיעה לבכי (בעיקר בקבוצות שלא מכירות אותי זמן ממושך), זה כמעט תמיד קשור, פרדוקסלית, לָאוטופיה. כי אוטופיה, בהגדרה, היא סיפור על "איך העולם אמור להיות". וזה הבאג הפרטי שלי… נו, אז כשאני פוגשת מציאות שבה האוטופיה – כמובן – לא מתקיימת, ולא כולם חיים את המודעות האמפתית, ורוב האנושות בכלל לא יודעת שאפשר לחיות אחרת, ואני פוגשת את כל זה בחדר שבו אני מנחה, ביום שבו אני עייפה באופן מוחץ – זה עלול לגבור על יכולת הנוכחות העצומה שלי, ולקחת אותי – לכמה דקות – לעולם הבכי.
אני באמת גאה ומתרגשת מן היכולת שלי לנווט את המצב העדין הזה באותם רגעים. ואני מצרה על המצוקה שנגרמה לחלק מן הנוכחות. ואני מאחלת לכולנו, וגם לי, לצמוח אל יותר ויותר חירות, בחירה – והקשבה עמוקה לזולת. כמיטב יכולתנו, כל פעם…
אם מדגדג למישהי/ו לשאול אותי עוד על המקרה או על הנושא – כתבו לי, כאן, בבלוג. אנסה מאד להתייחס ולהשיב.
סיכום אחרון בהחלט
לצערי, אני לא מצליחה להגיע להתייחסות אישית לכל מי שכותבות/ים לי או לנו (כאן או באימיילים). אז אני רוצה בהזדמנות הזאת, כאן, להודות לכן ולכם מעומק-עומק לבי!!! קשה לתאר את הריגוש שבלשמוע ולקרוא את השפעת המלים הנכתבות כאן – עליכם.
אני באמת לא יודעת מה בדיוק להגיד.
לכן אומר פשוט תודה. ושוב – תודה.
ארנינה
6 תגובות
ארנינה היקרה
שמי חן בוארון, אני בת 21 ונכון להיום מתגוררת עם הוריי במושב עמיעוז שבדרום.
אובחנתי לאחרונה, לאחר מספר שנים מייגעות ומלאות כאב בלתי פוסק ותורים רפואיים בשפע,
כלוקה בתסמונת הפיברומיאלגיה, או בעברית- דאבת השרירים.
הופניתי אליך ע"י אמא שלי, סמדר בוארון, שלמדה אצלך את שיטת בואן ולא מפסיקה לדבר בשבחך.
אמנם הספקתי לקרוא לא מעט בנושא התסמונת והטיפולים האפשריים,
אך בכל זאת אני מרגישה שהנושא עדיין מאוד עמום בעיניי.
עקב החפירות הנשנות של אמא יקרה, החלטתי לנסות ליצור עמך קשר.
נכון לעכשיו, אני לא מצליחה לעבור יום בלי משככי כאבים, ובטח שלא לילה,
ותהיתי האם מוכרת לך התסמונת או טיפולים שונים שעשויים להקל עליי את הכאב.
אשמח לשמוע ממך בנושא.
ניתן ליצור איתי גם קשר בסלולרי- 0543964856.
שלום לך,
אני חושבת שהחירות היא לתת לכל אדם לעשות את המסע שלו ולהבין שאנחנו לא דומים לאחר.
גם אני מגיעה מאותו מקום, רק שעם המון עבודה הצלחתי להתגבר על תחושת החנק הזו שנגרמת לי מתוך עצבים על האחר שלא מקשיב לי.
חג שמח
שלום ארנינה,
קראתי מה שכתבת על הבכי שלך בזמן העברת הסדנא.
אני מעתיקה מתוך הדברים שכתבת על מנת להביא את תגובתי שלי:
כתבת: " במצבים האלו, של הנחיה, אם וכאשר אני מגיעה לבכי (בעיקר בקבוצות שלא מכירות אותי זמן ממושך), זה כמעט תמיד קשור, פרדוקסלית, לָאוטופיה. כי אוטופיה, בהגדרה, היא סיפור על "איך העולם אמור להיות". וזה הבאג הפרטי שלי… נו, אז כשאני פוגשת מציאות שבה האוטופיה – כמובן – לא מתקיימת, ולא כולם חיים את המודעות האמפתית, ורוב האנושות בכלל לא יודעת שאפשר לחיות אחרת, ואני פוגשת את כל זה בחדר שבו אני מנחה, ביום שבו אני עייפה באופן מוחץ – זה עלול לגבור על יכולת הנוכחות העצומה שלי, ולקחת אותי – לכמה דקות – לעולם הבכי".
נראה לי, כמי שמסתכלת מהצד,
כמי שמכירה אותך רק קצת.
שהבעיה היא במציאות שאת רוצה להיות בה.בחיים – והדבקות שלך באוטפויה.
החיים באטופיה מביאים לאכזבות.
בדיוק כמנו שכתבת על משתתפות הסדנא שציפו ממך שתהיי "אימא חזקה", "מנחה חזקה".
גם אני מקווה שכל מיני דברים יהיו אחרת ממה שהייתי רוצה.
לא רק שיהיה שלום.
וזה לא משהו קטן ושולי לרצות שלא יהיו עוד מלחמות – ואבות, בנים ,בנות, נשים ילדים/ות תינוקות ופעוטות ימותו לשוא.
אני גם רוצה שנהגים ינהגו בזהירות ולא יוטסו על הכביש כאילו הם במירוץ מכוניות.
אני גם רוצה שהיחסים בין בני הדם ישתפרו, אפילו פחות ממה שאת רוצה.
העובדה שאת מעבירה המון סדנאות היא נפלאה.
אנשים ששמחים לחוות אתך ביחד את השינוי בתפיסתם את העולם והתקשורת בו -זוכים במתנה גדולה עבור חייהם.
ונחזור לנושא האוטופיה.
גם לי הייתה ויש לי אוטופיה. אבל "נשברתי" – כאשר הבנתי שלא ניתן להגשים אותה.
הבנתי שזו המציאות סביבי.
אני לא חושבת שאני יכולה לתקן את העולם.
אין לי שום השפעה על מעצבי המדינות המדינית, הכלכלית, החברתית והבטחונית.
אני מנסה לעשות את המכסימום שאני יכולה ב"חלקת האלוהים הקטנה שלי".
כלומר בעבודה, במגעי עם אחרים.
אני לא מושלמת. אין אדם מושלם.
הקמתי עמותה. לעמותה חזון נפלא.
http://www.web4u.co.il/code/main.asp?pID=412
העמותה "נפלה" – כלומר הפסיקה לפעול – כי אני הפסקתי לפעול.
הפסקתי לפעול כי הבנתי שהאוטופיה – החזון שהגיתי פיתחתי, יישמתי, וניסיתי לגייס אנשים לפתח אותו קדימה – אינו בר השגה כאשר אין שותפים לו.
מי ששמע על העמותה, הורים לבני/בנות הגיל הרך, בעלי מקצוע בתחום הגיל הרך, עיתונאים, מרצים באוניברסיטה – כולם חשבו שהרעיון נפלא ומאד מעשי.
אבל אני הבנתי שכל עוד אנשים רק מדברים – כמה נכון וכמה נפלא הרעיון, החזון, היישום והעשה שלי למען העמותה – ולא מוכנים להיות שותפים בעשיה – לא ניתן להמשיך ולאפשר לעמותה לנשום, לפעול, להתפתח.
העמותה עדיין רשומה כחק. ישנו אתר באינטרנט.
אף בעל מקצוע לא "הרים את הכפפה" כדי לנסות להפעיל מחדש את החזון.
אנשים עסוקים במירוץ אחר החיים.
בעשית כסף.
בהתפתחות מואצת בעבודה, בקרירה, באוניברסיטה – ושוכחים עד כמה מגיע ליקרים להם מכל – התינוקות שלהם – מסגרות טיפוליות אכיותיות.
כאשר הבנתי זאת היה לי קשה מאד.
הרבה מעבר להתפרצות של בכי בזמן סדנא.
היום אני מפוכחת.
יודעת שכדי לעשות משהו, אפילו אם הוא נחוץ מאד, חדשני אך מעשי – צריך שאנשים ירצו לעשות משהו ולא רק לקבל.
אנשים רבים מתנדבים בכל מיני מקומות.
הורי הגיל הרך מותשים מגידול ילדיהם (זו תופעה חברתית שלא מוכרת לי מהיותי אימא לקטנים לפני שנים).
בעלי המקצוע רוצים לעשות לביתם, או יתנדבו במקום בו יהיה להם איזה פירסום או רווח אחר שירוויחו כתוצאה מההתנדבות.
לנגד עיני היתה והנה טובת אוכלוסית הגיל הרך והוריהם.
כנראה רק אני רציתי בזאת כל כך.
חג שמח.
דסי
כל הכבוד ארנינה, לא הרבה יכלו לעמוד שם במקומך, ביושרה והסתכלות נכוחה אל המציאות.
אישית, היה לי כבוד גדול להיות נוכח בהרפתקאה כזו, אילו אפשר היה לשחזר זאת כאילו זה לא קרה קודם.
ואולי זה יכול להיות רעיון לסדנה חדשה – "התמודדות עם מצבי בכי"…
אז שיהיה לך חג שמח ומצאי את האוטופיה שלך בכל מקום שתהיי.
אור ואהבה
ממשה
ארנינה יקרה,
מזדהה מאד עם חלק גדול מדברייך.
מתקנאת בך על היכולת לבכות בנוכחות קהל, ובמיוחד קהל שלא ממש מכיר אותך אישית ולא בהכרח מפרגן תומך ומבין.
את מדהימה.
תודה על היותך, תודה על כתיבתך, תודה על מה שאת מביאה אלינו.
את מקור השראה מרגשת.
שיהיה לך חג שמח, חרות בכל רובד אפשרי.
ארנינה יקירה.
אני מרשה לעצמי לכתוב לך כאן תוך התיחסות לאישי ולפרטי, מפני שאת פתחת פה את הדלת לזה, גם כי נראה לי שלא תכעסי מדי על החירות שאני נוטל לעצמי בעניין שהוא לכאורה לא העסק שלי.
אני משער שלא הייתי כותב, אילולא הזכרון שעלה בי למקרא סיפור הדמעות הנוכחי. יש בזכרוני תמונה מלפני שנים רבות, של אירוע שבו את התקשית ברגע מסויים להכיל את המצב במה שהיה חשוב לך, וזה יצא ממך בבכי שלא יכלת לעצור. באותו הקשר לא היה לך תפקיד הנחייה, אני לא הייתי קשור לעניין או למצב, וגם לא התערבתי ולא התיחסתי (זה שאני זוכר זאת עד עכשיו אומר משהו עלי – לא יודע בדיוק מה).
ומייד נזכרתי במצב נדיר בחיי שלי, שבו אני הייתי זה שהתקשה להכיל תסכול והגעתי עד דמעות. זה היה כאשר חבר טוב שלי לא ראה לנכון לקבל את עצתי בעניין השייך לענייניו שלו למרות שאני הייתי בטוח שדעתי היא הנכונה…
בשני המקרים, שלך ושלי, היתה זו אכזבה שפתחה את שק הדמעות: הייתי אומר שציפיותינו לא התגשמו, עדיין היינו תפוסים ברצון-הפעולה שנבלם – אך הכרנו בכך שההתפתחות הדרושה לא עומדת להתרחש.
מה הופך תסכול לבכי? – לפי התובנה שלי, זוהי הרגשת חוסר האונים, ההכרה שההשקעה שלנו לא הקנתה לנו את היכולת להשפיע שכה ציפינו לה.
כך אני גם מבין את דברייך בהקשר העכשווי: "זה כמעט תמיד קשור, פרדוקסלית, לָאוטופיה. כי אוטופיה, בהגדרה, היא סיפור על 'איך העולם אמור להיות' – – – נו, אז כשאני פוגשת מציאות שבה האוטופיה – כמובן – לא מתקיימת – – – זה עלול לגבור על יכולת הנוכחות העצומה שלי, ולקחת אותי – לכמה דקות – לעולם הבכי".
להערכתי אין לבכי עצמו אפקט משכנע בהקשר המיידי, כי הוא מביך את הפרטנר שתוהה על חלקו שלו – אך אולי לאותנטיות שלו יכול להיות אפקט מקרב במערכת היחסים.
היות ואת זכית גם להיות המנחה באותו מעמד, יכולת גם לקחת את האירוע כמושא לעבודה מועילה.
כבעלת בלוג, אַת גם משכת ממני את התגובה הזאת…
אני מאד מוקיר אותך על כל זה ועל בכלל…
ואני מאחל לך חוויות מספקות ומעשירות – גם לקראת חג החירות.
אשר