טוב. הגיע תורו של החלק המקסים, הטיסה עצמה.
מה מקסים בו?
שהוא יושב בדיוק על מה שהזכרתי גם בְּפֶרק ההרפתקאות הראשון, ושתמיד תמיד חוזרת אליו,
עם עצמי ובכל מה שאני מלמדת = "טבענו האמיתי".
אותו חלק בנו, היקר מפז, שאם יש משהו שאני "יודעת" בחיים, זה – שהוא שם, תמיד.
מבחינתי, כל החפירות הארכיאולוגיות בתודעתנו, הן בשבילי – לשוב ולגלות את החלק הזה,
שידוע מקדמת דנא, ורק נשכח. (זוכרים-ות איך פגשתי את הקסם הזה עם הילדונת בטיסה הראשונה?
אם לא קראתם – חפשו באימיילים שלכם, ממש ממש שווה!!!)
והנה השתלשלות האירועים בטיסה חזרה:
שוב, כדרכו המסתורית של היקום, צירוף-מקרים (שמן הסתם גם הוא לא מקרי)
הוביל אותי להתיישב במקום הפנוי שהיה מאחורי זה שבו הייתי אמורה לשבת, לפי הכרטיס שלי.
כלומר, מישהו התיישב במקום "שלי", ולי באמת לא באמת משנה, כל עוד יש חלון (כי גופי הדואב חייב להישען מדי פעם).
בעוד שני הבחורים שכבר יושבים שם, קמים כדי שאשתחל, זה שיושב באמצע (להלן, מָאט, קליפורני ממוצא איראני)
שואל אם אסכים להתחלף עם בת-זוגו, שיושבת איפה שהוא בְּמקום אחר במטוס.
עקרונית, כאמור, אין לי שום בעיה, רק – שיהיה חלון. אך לא.
המושב שלה היה באמצע, והגוף שלי פשוט לא מסוגל
(עשינו גם את חידון הגיל שלי, כמובן שהוא לא ניחש, חחח, ממשיכים).
מכאן והלאה, כולל ביקור קצר של בת-הזוג אצל שלושתנו, חמש שעות הטיסה
מלונדון לארץ (כולל העיכוב ביציאה, חחח), עברו ממש כמו בסרטים.
כמובן שכל אירועי הבוקר נמוגו כלא היו.
כי לפגוש בחור מקסים כזה, זה לא עניין של מה בכך.
ולהפליג איתו לשיחות שבין קארל יונג לבין פטריות (כן, כן, אלו שעושים
איתן "מסע", שהוא עצמו חווה בו שמחה כה ענקית, שהוא ממליץ לי לא
לוותר על החוויה), ובין עולם ההייטק (שבו הוא – עדיין – שרוי) לבין המצפן
ותקשורת מקרבת… (שאותם הוא שותה בצמא, איך לא).
ומכל זה נשארה אתי, עד עכשיו, הנוכחות האמפתית המקסימה שלו.
הרגע ההוא, שבו הוא האריך בשיחה עם הבחור שלימינו (להלן רועי), ותוך-כדי
שלח אליי מבט מהיר, עמוק, אבהי-אמהי, לוודא שאני-זוכרת-שהוא-זוכר, שגם שנינו באמצע שיחה.
זה.
המבט הזה, האכפתי, האנושי-הזוכר-את-האנושי, הקשוב לרחשי הלב,
הלוקח בחשבון רגישויות, היודע שכולנו פצועים ופצועות, ולכן עלולים
להיפגע אם לא "ישימו לב אלינו", ואז = שָׂם את הלב הזה.
פשוט שָׂם אותו, לשנייה שלא תישכח.
זה, החומר הזה, המצוי בשורשי הלבבות שלכולנו, מאחורי כל המסיכות,
הוא מה שבשבילי הוא "טבענו האמיתי".
וּמָאט, הנפש ההומייה הזאת, לא שכח את החיבור הזה לטבע האמיתי שלו.
כן, זה מרגש אותי עד אין קץ.
(והוא רוצה להיות אבא. איזה כיף לילדים-ות שלו!!!)
~~~
טוב, אקפוץ מכאן ממש לסוף (מדלגת על עוד רגעי קסם שהיו בדרך).
מי נפגשו עם מי בצוהרי השבת החולפת, במסעדת קלארו (הנפלאה) שברחוב הארבעה בתל-אביב?
כן! ניחשתם-ן!
כל הארבעה! מאט, זוגתו, רועי ואנוכי!
כי ככה מאט הציע! ואף פתח לנו קבוצת וואטסאפ (ששמה, איך לא – synchronicity – צירופי-מקרים בלתי מוסברים…).
ומה גיליתי, בין היתר, בַּשיחה הכייפית במסעדה…?
שעם כל חביבותו הקולחת, מָאט עצמו טוען, שאלמלא אני התחלתי בשיחה איתו במטוס, הוא לא היה יוזם…
נכון שאי אפשר להאמין, כשהוא כזה זורם? אז לא האמנתי.
אבל שמחתי עד מאד, שגם אני לא איבדתי את הקשר לטבעי האמיתי…
~~~
מה עם הכסף, אתם-ן שואלים?
מישהי אפילו כתבה לי בבלוג, שהיא מקווה ש'יש פתרון' לסוגיות שהעליתי במסר הקודם.
איי ייאי ייאי… אילו היה לי פתרון, אני מניחה שכבר הייתי מממשת אותו.
ואילו היה פתרון גלובלי לסוגייה המְאַכֶּלֶת הזאת (שזה ה-חלום הגדול שלי),
אז אולי כולנו כבר היינו חיים-ות את טבענו האמיתי – בכל התחומים???
אבל אין לי, סמדר יקרה. אין לי. מה שכן יש לי הוא –
– פיסות של רעיונות (ובכלל זה, באופן שבשבילי עדיין רחוק מיכולתי לממשו –
החיים הרדיקליים של אחותי, שהם מאד מחוץ לפרדיגמה השלטת)
– פחדים שעדיין לא תמו, החל ממה יהיה – איתי, במיוחד עם הזדקנותי
המתממשת והולכת, וכלה עם העולם בכלל…
– אִיים של אומץ לחיות אחרת (ולכן, בכל פעם קצת יותר, אני כן עושה מהלכים
למרות הפחדים שלי, גם בחיי האישיים וגם במיתרים)
– בהירות עמוקה וכואבת, שאופן ההתנהלות עם הכסף בעולמנו (מזה אלפי שנים,
והרבה הרבה יותר עם הקפיטליזם המואץ) הוא סימפטום של התודעה השלטת, לא תוצר של טבענו האמיתי.
כי למה שלא נרדוף אחרי כסף כשמה שהכוחות השליטים עמלים להמשיך להחדיר בנו
הוא הפחד ש"אין מספיק לכולם", שבלי תחרות לא "נצליח" (כשאלוהים יודע מה זה "להצליח"),
שאנחנו בנפרדוּת, ושה"נשק" ה"מנצח" הוא להיות אלו-נגד-אלו, כי "הם" הרי "לא-בסדר"?
ובאותה בהירות גם ברור לי, שככה אי אפשר להמשיך.
כמה עוד אמיתות בדויות עלינו נמשיך לספוג, וניאלץ לחיות לפיהן – רק בגלל פחד?
רק בגלל האמונה הלא-מודעת, שלכאורה, כדי להשתייך, אני צריך-ה
להיות כמו כולם? (כולל המרדף אחרי הכסף וכל הסאגה שהוא מוליד).
הרי לא ייתכן ששמונה מיליארד א-נשים (וילדים!) יוכלו להתקיים כך עוד הרבה זמן,
ממש ברמה ההישרדותית.
אז איך לא נחוש, שוב ושוב, חוסר-אונים קיומי?
וכתוצאה מן הפחד העצום הזה – איך לא נחזור, שוב ושוב, לַמקומות, לאנשים,
למחשבות ולדפוסי-ההתנהלות המוכרים לנו – כשלכאורה, זה הדבר היחיד
שנותר שנותן לנו ודאות, בדיוק מפני שהוא מוּכָּר?
ואני שואלת, בתמהון של שנים – מתי נראה שהפחד הזה מולבש עלינו, שהוא לא שלנו באמת?
כאן נכנס המקום של הבחירה, סמדר, וכולנו.
וכאן, שוב, ברמה כמעט יומיומית, באות לעזרתי שתי השאלות הראשונות מתוך 5 שאלות ההתעוררות של המצפן.
1 – באיזה עולם אני רוצה לחיות?
2 – מי אני רוצה להיות בעולם הזה?
וכל פעם מחדש, כשאני שואלת את עצמי את שתי השאלות האלו, אני –
– מקשיבה רוב-קשב לתשובות שעולות בי.
– מרגישה אותן.
– ופועלת לפיהן – כמיטב יכולתי ובמסגרת מגבלותיי.
כלומר, בשילוב בין אומץ (גובר) לבין ענווה (מתעצמת), אני בוחרת לעצמי רגעים, א-נשים,
מצבים, שבהם אני עושה משהו – אחרת.
וקודם-כל בדיבור עם עצמי.
כי זה המקום שבו יש לנו הכי הרבה טראומה – וגם סיכוי.
כי מה שאני מדברת בתוכי, אל עצמי, הוא גם תוצר של כל מה שהוחדר בי,
במשך אלפי שנות שעבוד תודעתי וממשי, וגם מה שמכתיב את חוויית החיים שלי,
כולל כל מה שייצא ממני החוצה, בדיבור, במעשים, בהחלטות.
ובמקום הזה, של הדיבור הפנימי – יש לי עדיין שליטה. גם אם חלקית.
לכן אני שוב ושוב (ושוב ושוב), שואלת את עצמי שאלות לגבי האמירות הפנימיות שלי,
במיוחד כשהן נחרצות…
– באמת אין סיכוי? (ביירון קייטי עוזרת במקומות האלו לפעמים)
– לגבי מה מכל זה אני יכולה לבחור להתנהל אחרת?
– מי אני רוצה להיות כדי שלפחות אני עצמי אוכל לחיות את מה שאני מאמינה
בו, גם בשביל היושרה והשמחה שלי, וגם כהשראה לאחרים-ות?
– וספציפית לגבי כסף – איפה אני יכולה לעשות בחירות לא-אוטומטיות,
שככל האפשר לא מופעלות מתוך פחד, אלא ככל האפשר קַשובות לצרכים שלי
ונשענות על חזון העולם שחי את טבענו האמיתי?
ואז אני פועלת.
למרות הפחד, למרות הבושה, גם אם זה מגומגם, או חלקי, או שאולי אגלה בהמשך
שזה לא יצר את מה שדמיינתי שייצור.
ו…
זהו, אעצור כאן (כמעט). יש עוד המון, וגם ככה יצא אינסופי, שוב…
ואאחל לנו –
– נגיעות מתארכות ומתעמקות בטבענו האמיתי, שמאחורי המסיכות הנרכשות
שנאלצנו לעטות על עצמנו…
– הקשבה לטבעו האמיתי של כל אדם, מאחורי כל המסיכות שלנו
– התקרבות אמיצה ומתמדת לעבר העולם של יחדאות (togetherness) שאליו כולנו כמהות וכמהים…
ארנינה
4 תגובות
ארנינוש
מאחלת לך ולכולנו הרבה חמלה עצמית, אומץ והכרה שיכולות ויכולים לקפוץ בהצלחה מעבר לתהום הפחד אל החיים האפשריים בענווה והכרת תודה עמוקה על היש
ניריתוש…
תודה!
מאחלת לי ולכולנו כל מה שחידדת כאן.
מתאמנת. עוד ועוד.
כמה קל לשכוח. כמה טוב שאפשר להיזכר.
את כל כך מעמיקה ומהווה השראה
וואו, נירה…
תודה על המלים החמות האלו.