בכל פעם שאני נזכרת בה, גל ההתרגשות שב ועובר בי.
היא בת 88 (!!!), והיא אחת הדוגמאות המפעימות שפגשתי, של הדבר
החמקמק והמופלא הזה – הקשר בין השינוי האנרגטי – לבין הגוף, ולהיפך.
אני פוגשת אותה בפעם השנייה בַּסמינר להורים. (ההוא, הנפלא, מלפני שבוע).
גם בפעם הקודמת היא הגיעה מתוך דאגה לנכדתה, שכפי שהיא, הסבתא,
רואה אותה, הנערונת לא מוצאת את מקומה ולא מקבלת את התמיכה
שהיא כה זקוקה לה.
ומעוצם המהפך שקרה לה במפגש הראשון שלנו (מיד הסיפור עצמו),
הסבתא היקרה הזאת באה כדי ללמוד, עוד, על מה ואיך היא יכולה לעשות
למען הנכדה.
אז אם לא די בעצם היופי שבכוונה הזאת, החלק המרגש הבא הוא,
שברור לה, בגילה המופלג למדי, שככל שהיא עצמה תטמיע את מכמני
התקשורת המקרבת ו"המצפן" בתוך עצמה, כך היא תוכל להיות יותר ויותר
לשירות הנכדה, ובכלל.
כי מה שהתבהר לה, תוך-כדי התהליכים שעברה בסבב הראשון, הוא,
שהתדר שהיא נעה מתוכו, הוא התשתית העמוקה ליצירת המרחב שהיא
כל-כך רוצה בשביל נכדתה ובשביל העולם בכלל.
אז מה הפלא שהיא מדברת עליו?
כלומר, פלא שהוא כה עצום, עד שהיא לא רק חולקת אותו איתי בהפסקה,
אלא גם בסוף הסמינר, עם כולם/ן.
רגע, שתבינו. זה לא סתם "בסוף הסמינר".
זה אחרי שהיא כבר יצאה הביתה קצת לפני הסוף, עם מישהי שתסיע אותה
לביתה הרחוק (תודה, עדי!). ואז, פתאום, אנחנו רואים/ות אותה בפתח האולם
(כולנו עדיין בפנים), ובקול רועד מהתרגשות היא פשוט משתפת אותנו בכל הנס
הזה – שחזרה במיוחד כדי לספר עליו לכולנו!!!
וואו.
וזה הפלא עצמו.
בסמינר הראשון שבו נפגשנו, במעגל הסיום – המרגש בפני עצמו – ניגשתי גם אליה.
ולשאלתה מה היא יכולה לעשות כדי לעזור לנכדתה, פתחתי שם בַּדיאלוג הקצר והמסעיר בינינו,
שבו שאלתי אותה את השאלה שהתגלתה בדיעבד כַּשאלה המכוננת של חייה.
אני (בסמינר הראשון): "את רואה איך את עומדת?"
היא: לא…
אני: כולך כפופה.
היא: לא שמתי לב.
אני: תרגישי את הכתפיים שלך. שחוחות לגמרי.
היא (מתרכזת בַּתחושה בגופה. שותקת את תנועת הגילוי).
אני: את מבינה שככה את יוצאת לעולם? כלומר, כפופה, מוותרת לגמרי על עצמך? בעצם לא מביאה בכלל את מי שאת?
היא: אלוהים אדירים. בכלל לא שמתי לב.
אני (שותקת. נושמת יחד איתה. ואז): בואי תזדקפי רגע. ותרגישי.
היא (מזדקפת. כמעט נשנקת): וואי. זה לגמרי אחרת…
אני: כן… וככה את יכולה לבחור להיות.
~~~
ובשל המהפך המרעיש הזה, הסבתא המרגשת הזאת חזרה לאולם הסמינר
שלנו, נעמדה בפתחו, ופשוט שיתפה את כולנו בכל זה.
כולל עד כמה, מאז אותו רגע, היא זוכרת ונזכרת להתרומם, למתוח את כתפיה לצדדים, ככל יכולתה,
ואז, כל פעם מחדש, חשה את גופה, נפשה ונוכחותה משתנות מיידית, בתוכה ומחוצה לה.
נדהמת איך, שוב ושוב, היא מופיעה אחרת לגמרי בעולם.
מה עוד היא יכולה לאחל לנכדתה האהובה (ולכל ההורים והילדים/ות באשר הם…) יותר מאשר
ההתמרה הקטנה-ענקית הזאת, של התחברות עם השפה הנסתרת שבה הגוף לוחש לנו את היותנו.
הבנתם/ן???
כל זה בתוך מפגש של ארבע שעות, כן??? (או, במקרה שלה, מפגש של חמש דקות מְשַנות-חיים…).
בשם הפלא הזה היא קמה בְּבוקר הסמינר, וגררה את עצמה, במאמצי-על ממש,
כדי להגיע, כשהיא נעה לאיטה בין תחבורה ציבורית למוניות, כי אין לה מכונית.
היא לא ויתרה, האשה היקרה הזאת.
לא על עצמה, לא על התשוקה שלה לתרום לחייה של נכדתה.
וואו אחד ענק.
~~~
אז מה, לא אגיד עכשיו את המשפט הבא? כן אגיד.
תארו לעצמכם/ן מה קורה כשצוללים לתהליך הזה למשך חודשיים ("החממה", חלקו הראשון של קורס המצפן, שבו צוללים/ות למפגש עם עצמנו)…
או 8 חודשים (ממשיכים/ות ל"מתמרה" ומתעלפים/ות מתהליך ההכשרה לליווי אחרים + הורות)…
או שנתיים… (למי שהבינו ששנה זה ממש רק ההתחלה…)
או שבע… (כי בעיניי זה הזמן הנחוץ כדי להיות יותר ויותר בתעופת השחרור שלנו, האישי, המשפחתי, הקולקטיבי, ולסחוף אחרים/ות איתנו)…
או לכל החיים (זה מה שאני בחרתי, למשל…). וואוווווווווו.
יש עוד שבוע ימים לתחילת הקורס.
זהו. אמרתי.
לחיי הכתפיים הפתוחות לָעולם,
ארנינה
רגע!
בעצם בא לי לתת לכם/ן עוד טעימה מן העולם המרהיב הזה.
לכן מצרפת לכם/ן קישור לאחת משיחות ההֶסְכֵּת (פודקאסט) שקיימתי,
"שיפוטיות רוחנית" – למה יש כל כך הרבה שיפוטיות במרחבים רוחניים,
במסווה של חמלה, אור ואהבה. וזו האחת – עם טליה מיכאלי, בָּהֶסכת שלה
"האור והצל”, שאפשר להאזין לו בכמה קישורים, והנה הם:
תקשיבו, תקשיבו.
מאמינה שתֵיהָנו…