להגיד עליי שאני אשת-חזון, יחוויר על ידה.
והנה, עוד לפני שבכלל נכנסתי לנושא, כבר פצחתי באחת הנקודות הכואבות של חיי. ההשוואות.
כן, אני לוקה בתסמונת הזאת. מאז ומעולם. (קיבלתי חינוך טוב, זוכרים?).
קצת חיוך: אני זוכרת את שלושתנו (מיקי, ענבל ואני) הולכות פעם ברחוב (קליפורניה), ומישהי מאתנו אומרת – "אתן עושות השוואות. אני לא…". (בטוח לא אני אמרתי זאת… אז נשארו שתיהן… חחח, כמעט השתחלה לכאן עוד השוואה…).
בקיצור, הבנתם/ן.
————-
קצת הסטוריה + הזמנה נרגשת
פיסת כרונולוגיה: מיקי נולדה חמש שנים אחריי (פברואר 1956). כלומר, אני הגעתי ראשונה (ינואר 1951), ענבל – 14.5 שנים אחריי, 9 אחרי מיקי (מאי 1965).
מגיל אפס כמעט, היא היתה עסוקה בתיקון עולם. לא יכלה לשאת מראה של עניים ברחוב (כן, היו כאלו בתל-אביב של שנות החמישים!). רצתה (כבר אז!) שכולם/ן יקבלו יחס. שא/נשים יידעו שיש להם מקום. שלא יהיה אי-צדק. שכן יהיה כל מה שיכול לחולל טוב. ככה, פשוט. רוח ענקית כבר בגוף הקטנטן.
מי שקצת מעורים/ות בחומרי "המצפן", שומעים אותי, כמעט תמיד, מזכירה את מיקי בהקשר של "כוכב החיים" – הכוכב המורכב (כמו מרכבה…) משני משולשי צרכים ענקיים, שקיימים אצל כולנו (משולש צורכי הביטחון ומשולש צורכי החופש).
הסבר על קצה-המזלג למי שפחות מעורים בחומרים: בהנחה עמוקה, שכולנו, כל בני ובנות-אנוש באשר הם, נולדים/ות, מאז ומעולם, יצורים שלמים (whole), הרי שגם כל קשת הצרכים המלאה (כל צורכי הביטחון והחופש) קייימת ופועמת בתוכנו. אלא שבשל התלות הפיזית-רגשית-חברתית המוחלטת באחרים, שאיתה נולד תינוק-האדם, רובנו המכריע מוצא את עצמו בוחר (באופן לא-מודע, כמובן) באחד מצורכי הביטחון (כמו – שייראו אותי, שיבינו אותי, לדעת שאכפת ממני, שיש לי מקום להיות בו במלואי, קירבה, אמון, הגנה ועוד רבים אחרים), ונאלץ, במחיר רגשי עצום, להחניק את רוב צורכי החופש שלו – כדי לוודא שמטפלים בו וכך הוא ממשיך להתקיים.
ואילו חלק קטן באנושות, בשל מאזן פנימי אחר במבנה שלו, ולמרות התלות הקיומית באחרים המבוגרים, בוחר באחד מצורכי החופש (באופן לא-מודע, כאמור) ומוותר – באופן מכאיב בפני עצמו – על הקשר הרגשי הכרוך בצורכי הביטחון.
ובתוך התודעה הפטריארכלית הקיימת, שגוזרת עלינו נפרדות, וחֶסר, ו"בסדר-/לא-בסדר", מתחיל להתנהל המסע הקולקטיבי והאישי של כל אחת ואחד מאתנו. וב"מצפן", המסע הזה הוא תהליך מודע, שבו אנחנו נעים לעבר התחברות מחדש לחלקים שעליהם ויתרנו בראשית חיינו, וכך לחזור ולהיות מרכבת-כוכב יהלומית.
בחזרה למיקי.
בהיותה אחד מיצורי החופש העזים והנועזים ביותר שהכרתי, ועם ראייה נדירה בהיקפה של מצב האנושות ותולדותיה, כחלק מן המסע המעורר-השתאות שלה היא גם מביאה לעולם תפישות, תכנים, כלים ומרחבים שאני ורבים/ות אחרים/ות, לא פגשנו כמותם בשום מקום אחר.
כן, יש בדרך-החיים וברעיונות הרדיקליים שלה משהו שכל-כך רחוק מן המסלול המוכר, שכלל לא מובן מאליו שרבים/ות יוכלו לבחור בה. מה גם שמיקי, כפי שהיא עצמה מעידה על עצמה, היא עזת-הבעה ונחרצת, וכמנהיגה, זה עלול ליצור (ואף יוצר לפעמים) קושי להתחבר לַגישה ההומניסטית, הלא-אלימה, החומלת שבה, שהיא זו המובילה את עשייתה.
אבל…!
למרבה התדהמה והשמחה, יותר ויותר א/נשים בעולם חוברים לקהילה ולדרך שהיא הקימה (NGL, Nonviolent Global Liberation), וממשיכות לסלול איתה, ביחד שאין דומה לו, את האופציה הכל-כך שונה של חיים בפלנטה הזאת (כל עוד היא קיימת…) בתהליך מתמיד של למידה, סקרנות, חקירה, גילוי, העברה הלאה של כל מה שמתגלה ונלמד – והכל באופן שיתופי שלא מוכר במחוזותינו.
(אפשר לקרוא עוד על הקהילה ואף להפוך לידידים/ות כאן https://nglcommunity.org/join-ngl-friends).
למה אני מספרת לכם/ן את כל זה?
מכל מיני סיבות, חלקן קשורות כמובן ליחסים בינינו (שתי האחיות), שמיד אחזור אליהם.
אבל לפני שאחזור לפן המשפחתי-אישי, אני רוצה בהתרגשות אדירה, להזמין אתכם/ן להצטרף, ממש היום, ל"טקס" השקה (בזום, כמובן…) של הספר הטרי-טרי שלה. ספר שכל-כולו חזון עצום ופרקטי, על התנהלות אחרת לגמרי בעולם, המבוססת על שיתופיות שרובנו אפילו לא מדמיינים/ות אותה. "המכנה המשותף הגבוה ביותר – שימוש בהנחיה משלבת כדי להגיע להחלטות שיתופיות פורצות-דרך" (באנגלית, כמובן).
מיקי עצמה נמצאת בימים אלו בסקוטלנד (זמנית, הכל זמנית). היא עזבה את ארה"ב לפני כשנה, אחרי כמעט 40 שנות חיים שם, והיא נוודה באירופה, בעודה בונה לעצמה בהדרגה קהילה (רדיקלית, כמובן), שתקום בפורטוגל במאי השנה (אם יירצו כוחות הקורונה ובכלל), ושם יתנהל הניסוי הגדול של חייה (עם 7 א/נשים נוספים!).
מדהים לראות את קו החופש והאמת העמוקה, שמלווה אותה כל חייה, כל חייה. לזה התכוונתי כשאמרתי "אשת-חזון". כי היא חיה, עד קצוות בלתי-נתפשים, את מה שהיא מאמינה בו. וסוללת נתיבים חדשים במחוזות שאיש או אשה לא דרכו בהם לפניה. וואו אחד גדול.
————–
וחזרנו להשוואות… (זהירות, חשוף)
אני לא חיה כך.
אני, לצערי, עם כל מה שכן גיליתי ואני מביאה לעולם בעוז אדיר, עדיין מוותרת. לעצמי, על עצמי. אני לא יודעת עדיין לאסוף את חלקיי הפצועים בכוח שיגבר על מורשת העבר. אני לא מצליחה, עדיין, לאמץ לעצמי את כל המתנות של "המצפן" כדי להביא לחיי גאולה נוספת.
זה אולי הדבר המשמעותי והחשוף שאני מביאה הפעם. מוגבלותי האנושית המכאיבה. הבושה שבלומר – אני לא מממשת את כל זה. אני לא מיישמת כל מה שאני מלמדת. אני לא מטפלת בעצמי עד הסוף.
ארחיב על כך בהמשך (כחלק ממסע האומץ ההיסטרי הזה). והפעם, כיוון שהמוקד הוא על אחותי, שכן עושה ומממשת, אומר את הכאב הכרוך בפער שבין ההשראה שהיא מהווה בשבילי, מעצם היתה בחיי, לבין האופן שבו אני רואה את חיי שלי, בהשוואה לשלה.
אל תנחמו אותי… אני ממש רוצה להמשיך לשטוח את האמת שלי, על חלקיה הפחות ססגוניים. אולי זה חלק מן השלב הבא בהתעצמות שלי, לעבר מימוש מלא יותר של מי שאני באמת בהווייתי.
ונאמר אמן.
————-
חלקים נוספים מתולדות היחסים המורכבים-מיוחדים שלי עם מיקי תוכלו למצוא בבלוג שלי, בפוסט שפורסם בדצמבר 2015. ממליצה. יש בו השראה לְדבֵּר אמת. שזה, בשבילי, אבן-דרך בקיום שלי מאז ומעולם, וכל פעם יותר.
https://meitarim.co.il/acknowledgment/