בלב חשוף

בכל מקרה – מדובר ללא ספק בנס. (או בחיים עצמם, אם נרצה). מעשייה שהיתה, כך היתה (בשבת החולפת): ——- רקע – מזה שנים (בלי הגזמה)

קצר: אז כן, 70 הוא הקידומת הנוכחית שלי. ו-3 שבועות אחרי כן, אחותי מיקי פצחה ב-65 שלה. (אנחנו קוראות לעצמנו תאומות בהפרש של 5 שנים;

כשיצאתי למסע האומץ הנוכחי, לא ידעתי הרי מה מצפה לי.  אז לא שהגעתי לנקודת סיום כלשהי. אין כזו. (למעט ההיא, הסופית. וגם זה עדיין לא

(ארוך? הצחקתם אותי. מאד ארוך. אין חובת קריאה. כן תהיה שמחה עמוקה, אם תקראו. ואם תגיבו – אז בכלל).  ——– מעוררת בי  חיוך, הכותרת.  "אני,

לכתחילה, התכוונתי הפעם להשלים את מעגל המשפחה ולכתוב על ענבלי (אחותנו שאיננה). אבל החיים גברו על המתים… (סימבולי?). וכמובן, אחזור אליה ולעוד פַּכִּים מן המסע

הַאִם אֶפְשָׁר שֶׁאַבָּא מֵתלָכוּדבְּתוֹךְ מִבְצַר תּוֹדַעְתּוֹכְּדֵי לְפַנּוֹת לִי אֶת הַדֶּרֶךְלְהִתְעוֹרֵרלִכְשֶׁאֶתְעוֹרֵר הַאִם אֶפְשָׁר  שֶׁעִנְבָּלִי מֵתָה קוֹרֶנֶת  מִתּוֹךְ אֲזִקֶּיהָ שֶׁנָּשְׁרוּ כְּדֵי לְסַמֵּן לִי אֶת הַדֶּרֶךְ לִבְחֹר בִּי

בשישי החולף השתתפתי (זום, זום) בסדנת "קונסטלציה משפחתית" – עולם שאני מאד אוהבת, ושמאד מהדהד עם כמה מתָאֵי "המצפן". צלילה עמוקה, מסתורית, פשוטה, מרהיבה, אל

וזה מה שהיא סיפרה לי, בתחושת אשם כבדה, כשדיברנו על אותם ימים, והיא כבת 16, שבהם מצאה את עצמה כותבת, ביד רועדת, פתק ובו שתי

להגיד עליי שאני אשת-חזון, יחוויר על ידה.  והנה, עוד לפני שבכלל נכנסתי לנושא, כבר פצחתי באחת הנקודות הכואבות של חיי. ההשוואות.  כן, אני לוקה בתסמונת

אמי מספרת, ש(כבר כש)הייתי בת 3, בשיחות עם א/נשים, אפילו ברחוב, כשאני אמרתי מלה בשפה "עשירה" (כי כך דיברו אצלנו בבית), וראיתי שהשומע/ת לא ממש

23 ימים מפרידים ביני לבין סיום העשור השביעי של חיי.30 – אם נלך על הגרסה העברית של כל זה (י"ט בשבט, 1.2.21). שלושים ימים, שבסופם

תְּלוּיָה בִּקְצֵה הָאֵין-חֹפֶשׁ בִּנְקֻדַּת הַהֵחָבְטוּת שֶׁל עֲבַרְעָתִיד עַל סַף תְּהוֹם הַכְּנִיעָה לַאֲבַדּוֹן הַשֶּׁקֶר הַמְּנַחֵשׁ פִּתּוּי מֻכָּר בַּקַּו הַלֻּלְיָנִי שֶׁבֵּין אַחֲרִית צְפוּיָה לְבֵין רֵאשִׁית הוֹוִית תָּדִיר,

אני זוכרת איך לפני שנים, בתחילת דרכי בעולם ה-תק"מ, היתה עוברת בי לעתים המחשבה, שבתוך שפע (שלא לומר עומס) השיטות, הגישות, התורות, הכלים שהגיעו וממשיכים להגיע

כן, או-טו-טו סוף-שנה. וואי, איזו שנה…  והבנתי שדווקא בגלל הקורונה, יש כמה הרהורים שאני רוצה לחלוק איתכם/ן, וממש אשמח לשמוע מכם/ן אם הדברים נגעו בכם/ן

כמיהה – כמו צורך, געגוע, תשוקה – מחוברת ישירות ללב. היא פתוחה, פועמת, מאד רוצה – אבל לא "חייבת" שזה יקרה בדרך מסוימת אחת בלבד.

 סיפור מאת מיקי קשתן, מתוך הספר "לרקום את המארג האנושי שלנו מחדש" (המצוי בימים אלו בתהליך תרגום ועריכה לשונית)*************** ג'ורג' קרא כבר את המכתב כל-כך

בין אם את או אתה בניתם סוכה (???), הוזמנתם לאחת (ואף הצטרפתם אליה?) (למרות ההנחיות?) (מה יהיה עם זה???), או ממש לא מעניין אתכם כל

תרגום הסרטון – לדבר את השיחה הלא-מדוברת איך להתייחס, לגלות, לחשוף, להבין, לכבד ולשתף במסרים הנסתרים של החיים פברואר 2015 אני עומדת לשתף אתכם בפיסות