מגיל מאד מאד צעיר למדתי, שיש דברים שאסור לי להגיד.
בַּמקרה הטוב לא יבינו, ובמקרים היותר שכיחים – יבקרו וישפטו אותי, או שיענישו.
כיצורים חסרי-אונים, שבאמת תלויים לחלוטין במבוגרים המקיפים אותם, אין לנו ברירה
אלא להסתגל לעולם כפי שהוא. יתירה מזאת, אנחנו חשים, בַּמוּדעות הקדם-מילולית שלנו,
מה הציפיות הלא-מדוברות מאיתנו, בעיקר לגבי השתלבותנו בשבט האנושי,
ולומדים מאד מהר מה מותר ומה אסור ואיך להתנהל בהתאם.
אז למה הפסקתי להגיד דברים?
בתור ילד/ה, כשאני שומעת "לא!!!" – אין לי מנגנון שיודע להבחין בין ההתנהגות שלי –
לבין מי שאני. המסר החזק של ה'לא' נספג ישירות במערכת הפיזית-עצבית-נפשית שלי,
והמסקנה היחידה שאני יכולה להסיק מכל זה היא – שמשהו אצלי לא-בסדר.
כלומר, שאני לא-בסדר.
ואז, אחרי שנים, שבהם ה'אני' הזה לא מתקבל כמו שאני מרגישה אותו בִּפְנים –
אני מסיקה, שאין לו מקום להיות כמו שהוא בעולם הזה. ויותר ויותר חלקים ממנו
אני מפסיקה להגיד בקול רם. וכך, בהדרגה, אני גם יותר ויותר שוכחת אותם. מתנתקת מהם.
לומדת להיות, לפחות בחוץ – משהו שמתרחק והולך מן ה'אני' המהותי שלי, כדי שאולי "הם"
יקבלו אותי, למרות הכל… ובפנים – ממשיכה, כמובן, לספר לעצמי כמה אני לא-בסדר.
כי הפנמתי את מה שאמרו לי עליי. לכן זה בפנים.
והכואב מכל זה הוא, שאני מאמינה לסיפור הזה על עצמי.אני באמת חושבת שאני לא-בסדר.
לדבר את השיחה הלא-מדוברת
עברו שנים. הלכתי לעשרות טיפולים, עשיתי מאות סדנאות, השקעתי אלפי שקלים –
ועדיין המשכתי להחזיק בתוכי את הסיפור שלי על כמה אני לא-בסדר.
עד שמתישהו התחילה ההתעוררות הפנימית הגדולה.
והבנתי. הבנתי, שכל עוד אני אמשיך להאמין לשיחה הלא-מדוברת, זו שמתנהלת בפנים
כל הזמן, כל הזמן – אמשיך להיות אומללה. ובחירוק-שיניים, באמת בעבודה מתמשכת
של שנים, מצאתי את דרכי החוצה. למדתי, קודם-כל, ויותר מהכל,לדבר עם עצמי – אחרת.
לתרגם בתוכי את הדברים האיומים שהייתי רגילה להגיד – למשהו שנשמע הרבה יותר אנושי,
ולכן – גם יותר אמיתי. ולכן יכולתי גם להתחיל להאמין לסיפור החדש, שבהדרגה טוויתי לעצמי על עצמי.
למשל, שאם אני חושבת שאני לא-בסדר – מתחת לזה יש איזשהו צורך כל-כך מובן ואנושי.
אולי – אני בעצם רוצה לצמוח? אולי ללמוד דרכי התנהלות שונות, שיאפשרו לאחרים להתקרב
אליי יותר? לקבל אותי?
והפלא הגדול היה, שבסופו של דבר ראיתי, שכל החומר החדש-המתחדש הזה, שדליתי מתוכי,
היה שם כל הזמן… הוא פשוט המתין לי. בסבלנות אין-קץ. הוא – היה ה'אני' המקורית שלי,
ה'אמיתית', זו שנולדה 'אני' – והפכה למשהו מעוצב אחר.
אז כמובן, שה'אני' החדשה הזאת כוללת גם את כל המרכיבים האינסופיים של מה שהיא
רכשה במשך כל חייה, אבל משהו בנפרדות הפנימית, שגזרתי על עצמי רוב חיי – התאחה.
ככל שהשיחה הלא-מדוברת הפכה ליותר ויותר מדוברת בתוכי – כך התקרבתי יותר ויותר
לעצמי ולמדתי לדבר, גם בחוץ, את מה שפעם חשבתי, שלעולם לא אוכל לאומרו לאיש.
גם את ואתה יכולים
הסוד הגדול הוא – ללמוד להקשיב למה שאתם אומרים לעצמכם – בלי להאמין לזה.
לשאול "את זה" שאלות, שיעוררו את הספק לגבי התוכן הלעוס, המכאיב והאוטומטי הזה,
שמתרוצץ בתוכנו.
ואז, ככל שאתם פוגשים את עצמכם כל פעם קצת אחרת – נושרות מעליכם קליפות-השריון,
שהעטיתם על עצמכם בלא-מודע, עוד ועוד חלקים הופכים לפחות ופחות מפחידים,
ו'אני' אחר, חדש, שונה – מתגלה.
החדשות ה"רעות" הן, שזה לא קל. לא קל ללמוד לדבר עם עצמנו אחרת לגמרי,
זה ממש כמו ללמוד שפה זרה.
החדשות הטובות הן, שזה לגמרי אפשרי.
והחדשות הנפלאות הן, שזה לגמרי משנה-חיים.
השיחה הלא-מדוברת מאבדת את כוחה ההרסני, ומתוך החלקים המתמוססים שלה –
אנחנו לומדים להקשיב, לשמוע ולדבר את עצמנו באופן כל-כך שונה, שהחלקים הנשכחים,
המוסתרים והמבוהלים שלנו – קמים לתחייה ומגלים שאפשר לחיות אחרת לגמרי!!!
אחתום בהזמנה.
בכל המפגשים שלי עם בני ובנות-אדם – אני נוגעת גם בנושא הזה.
השיחה הלא-מדוברת היא בעיניי אחת מאבני-הנגף הענקיות בתולדות האנושות.
אז אם הנושא הזה נוגע בלבך – אני ממש מזמינה אותך לבוא לאחת ההשתלמויות שלנו,
במרכז מיתרים. אני רוצה לתרום לך מנסיוני העצום וללוות גם אותך בנתיב-השחרור שלך
מן הסבל הזה.
מה שנותר לך עכשיו הוא לעשות צעד אחד, שיקרב אותך – לשחרור הזה, שלך,
מן הסבל הזה, שלך.
והצעד הוא להיכנס לקישור כאן, ללחוץ עליו – ודרכו להצטרף לרשימת המכותבים/ות שלנו.
ברגע שנרשמת – מייד הצטרפת לקבלת מידע על השיחה החודשית החינמית שלנו
על תקשורת ומערכות יחסים, וגם – תקבל/י מעתה את כל המידע על הנעשה אצלנו –
כולל שפע אדיר של מידע חינמי – ותוכל/י לבחור האם מתאים לך לבוא ללמוד, לגלות
ולשמוח עם עצמך ואיתנו, מה הערוץ המדויק בשבילך לך כדי לעשות זאת, מתי ואיך.
הכל – לפי מה שמתאים לך.
באהבה לעצמנו
ארנינה