התשובה הקצרה לשאלה מה אפשר לעשות בסוכות היא – להבין, לקבל וללמוד לחיות עם הארעי – הרבה יותר בשלום. ולשאלה עם מי התשובה היא – במיוחד עם עצמי.
על הקשר של זה לסרטן של אחותי – תקראו בגירסה המורחבת.

והנה הגירסה המורחבת.

בין אם את או אתה בניתם סוכה (???), הוזמנתם לאחת,  או ממש לא מעניין אתכם כל הדבר הזה – אני מזמינה אתכם לקרוא. אולי ידבר אליכם.

********************

בַּהסתכלות שלי, הסוכה, בעם היהודי, מסמלת שני רעיונות כמעט סותרים: הארעיות – והיחד הגרעיני.

רעיון הארעיות
יכול להיות מפחיד. כי משמעותו היא אִיוּם על כל מה שמוכר, נגיש, בטוח. במיוחד אם זה נכפֶּה עלינו, ועוד בלי אזהרה – למשל, כששכחנו את המפתח ואין לנו איך להיכנס הביתה, חמוּר מזה – אם פרצו לנו הביתה, עוד יותר – אם היה פיגוע, רעידת-אדמה, מוות של מישהו קרוב, או מינֵי התרחשויות, שלעולם יהיו בלתי-צפויות וחריגות.

אז מה זאת ארעיות בשבילך?
מזמינה אותך לשאול את עצמך את השאלה הזאת. כי התשובה עשויה להפתיע אותך, וזה כבר שווה את המאמץ.
בינתיים אשתף אותך ב-מהי ארעיות בשבילי.

בשלוש מלים – המצב הקיומי הבסיסי. כלומר, יותר ויותר אני מתרגלת לרעיון, שכל מה שנדמה לנו כיציב, נוכֵחַ, קיים, ודאי – הוא אשליה אחת גדולה. כלומר, שכל מה שאני בונה עליו כעל עוגן להיאחז בו – יכול להיעלם תוך שנייה.

אז כן, זה גדול ומפחיד, ומאד לא נעים. לכן התודעה שלנו שבה ושוכחת את זה. כי היא רוצה להגן עלינו מפני הלא-ידוע, הסופני.
ולכן חג הסוכות – בשבילי – הוא הזדמנות להיזכר. שהכל זמני. הכל, כולם, אני. (את/ה…).
והסיבה שאני משתפת אותך במחשבות האולי-לא-נעימות האלו היא כדי לספר לך מה אני עושה עם כל זה. ואולי לתרום בכך גם לך.

אני עושה שני דברים:
אל"ף, אני לומדת יותר ויותר להגיד תודה. על כל מה שיש. ושעדיין ממשיך להיות. ולא נעלם ולא נהרס ולא מת.

בי"ת, אני מתאמנת בלחבב את עצמי יותר ויותר…

כי כל-כך הרבה שנים השקעתי בהיפך מזה, שסוכות הוא הזדמנות נהדרת להזכיר את זה לעצמי. ובחמלה. פשוט לדעת שאני בסדר. באמת בסדר. כן, יש רגעים, מצבים וחלקים בי, שהייתי מאד-מאד מעדיפה שיהיו אחרת.

אבל.
ברוך השם, אני סוף-סוף יודעת כבר – אחרי שאני מלמדת את זה כבר שנים (!) – שגם בַּרגעים המכוערים ביותר שלי, עשיתי כמיטב יכולתי.
גם זה רעיון לא פשוט, וארחיב עליו בהזדמנות אחרת. עכשיו אומַר רק, שמשמעות התובנה הזאת היא, שאני יכולה לחיות עם עצמי הרבה יותר בשלום ובחיבה מאשר בעבר. וזה כשלעצמו הוא סם-מרפא מתמשך.

יותר מזה. עצם היכולת לקבל אותי, לחיות עם מי שאני – בשלום, באמת, היא-היא תרופת-הנגד הנצחית – למחשבות השליליות. אלו שמתחזות לאמת ושככל שהן גרועות יותר – כך אנחנו מאמינים להן יותר. ("איזו דפוקה אני, אני לא יודעת כלום, אני מקרה אבוד, איך, עם כל המודעות וההבנה, אני מדברת ככה ל – -", וכו' וכו').

אז לקבל אותי זה אומר, שאני מבינה, באמת, שהמחשבות הנוראיות האלו (על עצמי ועל אחרים) הן-הן הארעיות. כי הן מספרות סיפור מדומה עליי, שלמדתי להאמין לו מרוב שסיפרו לי אותו בילדותי. ושמי שנמצאת מתחת לכל המחשבות האלו, כלומר, אני, בלי הסיפורים על עצמי – היא בכלל לא כזאת נוראית. או, לפחות, היא בדיוק כמו כל אדם אחר – לפעמים ככה ולפעמים ככה.

טוב, מה בקשר ליחד הגרעיני וכל זה?
אז בסוכה – דווקא בשל ארעיותה – אנחנו יושבים לרוב קרובים זה לזה (אפילו לא בהכרח על כסאות), מחזיקים את הצלחות ביד, נהנים מן הקישוטים (הארעיים…), שמחים/ות במזון המוגש לנו (או מגישות/ים אותו…). והכל יחד.

לא מכירה מצב, שבו אדם בונה סוכה לבדו ואף יושב בה – לבד. לעומת זאת, שלא כמו בסלון המשפחתי הקבוע, שבו הטְעָנוֹת כבר ספוגות בקירות, דווקא הישיבה הארעית, לפעמים גם עם זרים, בסוכה, מפריחה לא פעם צהלות צחוק, שחורגות מן התקן היומיומי המוכר לעייפה. כי דווקא הארעיות, ואפילו אי-הנוחות לפרקים, צובעות את הישיבה בסוכה בצבעי הרפתקה. והרפתקה, לא פעם, פותחת לבבות.

אז זה חלק מן הההזדמנות הגדולה, שאני רואה בַּהתכנסות האפשרית הזאת, בסוכת השלום של משפחתך… להפוך את המפגש הארעי הזה – לאבן-דרך ביחסיכם. למשל, אולי ממש ליזום שיחה משותפת, לכל הנוכחים/ות, באופן מודע ומוצהר, ולהעלות בה נושאים שיקרים לליבכם – מכל תחום שהוא, לאו דווקא מחיי הנוכחים. (כמו – מה זה ארעיות בשבילכם…).

כן, כרגיל – נהיה עסוקים בלאכול, לספר קצת ממנהגי החג, להתעצבן על הילדים (ועל…), שלא רוצים להישאר בטווח-עין – הכל לחלוטין רלוונטי, ואולי זה כל מה שיתאים לערב המסוים הזה. אבל אם נחוש שנפתח משהו בלב, ויש סקרנות באוויר – אפשר לשוחח, או לקרוא ביחד (מישהו זוכר/ת איך בכלל קוראים ספר?). אפשר אפילו להיעזר ברשומה הזאת, ואולי לקרוא אותה לאחרים, הנוכחים שם אתכם, ובשיחה המשותפת – להתוודע לכולם מחדש.
במקרה הכי גרוע, אגב – אפשר לספר בדיחות, כמובן…

איך זה קשור לענייננו??
כי היחד הזה, עם עוד מעט או הרבה אנשים, שלפחות עם חלק מהם יש לנו נקודות-השקה משמעותיות, נותן לנו, פעם אחר פעם, נקודת-איזון, תחושת עוגן, פתח-תקווה. הוא קיים ככוח עצום, מושך, משמעותי, מנחם. והוא שובר את תחושת הלבד, את אשליית האי-שייכות, לא-מוצלחות, וכו'ו וכו' = כל מה שכל הנוכחים/ות בחדר חווים בתוך האני המוסתר שלהם – ושהיחד החמים והמעניין הזה יכול לפוגג בתוך דקות.

אז מה אם גם זאת אשליה? מי אמר שאשליות זה מזיק…???
🙂