איך תקשורת מקרבת עזרה לי להיפרד מבן-זוגי

כשנפרדתי לפני חודשים אחדים מבן-זוגי – אחרי ארבעה חודשים של תקשורת נפלאה בינינו – גם הפרידה הצליחה לנו. למרות העצב ותחושת ההחמצה, ואפילו מידה מסוימת של פגיעה משני הצדדים, אנחנו כיום בקשר חברי, שאין בו האשמות, מרירות, כעסים, או אשמה.

נכון, אין לנו רכוש או ילדים משותפים, ולא חיִינו שָנים ביחד, אבל האופן שבו הקשר הסתיים לא היה לי נפלא (למרות שרציתי בכך), ובקלות יכולנו להגיע לנתק חריף. אבל העובדה שהקשבתי לעצמי ואף לקחתי פסק-זמן – כחלק מן הנכונות והמאמץ לעבוד על דפוסים שלי, ההתעקשות המודעת על ראיית האנושי שבכל מהלך – כדי לא ליפול למלכודת ההאשמות המוכרת, מידת גילוי-הלב שלי – וגם שלו, בצד האכפתיות ההדדית, ריככו גם את הפרידה והפכו את הקשר הזה לאחד המשמעותיים שידעתי בחיי.

לכן אני מספרת לכם על כל זה. כדי לומר, שאלמלא תקשורת מקרבת (NVC) וההתפתחות האישית שעשיתי ואני ממשיכה לעשות בעזרתה – גם היחסים עצמם, גם האופן שבו אני עצמי התנהלתי בהם, וגם הפרידה, היו עשויים להיראות אחרת לחלוטין. במיוחד אִילו פעלתי כמו שלמדתי מאבא שלי, טרם ימי NVC.

מה (לא) למדתי מאבא שלי

אבא שלי, כמו רוב ההורים בני דורו, ובני רוב הדורות שלפניו – ורבים אחריו, לצערי – ידע שפה אחת: השפה המרחיקה. זו שמושתתת על שיפוטים, דרישות, הסתרות ויצירת נפרדוּת.

כיום אני ממש יודעת לזהות את נקודות-המפתח של התקשורת המכאיבה הזאת, שעליה גדלתי:

1. כעס הוא ברירת-המחדל לניהול היחסים

2. ברגע שמשהו לא עובד לנו – מאשימים את האחר באחריות לכך

3. מענישים – במלים ובמעשים, על התנהגויות שלא מוצאות חן בעינינו

4. רצוי לעורר אשמה, פחד, או בושה אצל השני – כדי להניע אותו לשנות משהו

5. לא אומרים לָאָחר שום-דבר על מה שקורה בפנים, בלב, להיפך – מסתירים

6. לא שואלים ולא מתעניינים מה קורה לאדם השני

המחיר?
ויכוחים, מריבות, מתח עצום – שיש בו עלבונות, פחד, אשמה, אובדן הביטחון העצמי – מן הצד שלי, ו-ייאוש, הסלמה, כעסים – אצלו. וחוזר חלילה.

אז מה למדתי מתקשורת מקרבת – NVC, Nonviolent Communication

לפני עשרים שנה, כשפגשתי את NVC, הבנתי שמצאתי את האנטי-תיזה לַמודעות שעליה גדלתי. נדלקתי עליה מייד, וחזק, והפכתי אותה לדרך-חיים, אבל אפילו בדמיוני לא תיארתי לי אז, כמה רחוק היא תיקח אותי ואיך היא תהפוך את חיי על-פיהם.

אז מה עשיתי בקשר הזה – כולל בפרידה – מבן-הזוג שלי?

פעלתי מתוך המודעות המקרבת.

1. ברירת-המחדל לניהול היחסים והפרידה היתה אמפתיה. הבסיס העמוק והמתמשך למפגש בינינו, גם ובעיקר במצבי מתח (ולכן גם לא היו הרבה כאלה!), היה הנחת-המוצא, שגם אם השני עשה משהו לא נעים, היה לו מן הסתם מניע אנושי כלשהו (צורך), גם אם באותו רגע אני לא יכולה לזהות אותו.

2. ברגע שמשהו לא עבד לי בַּקשר – לקחתי אחריות על תחושותי (כולל פגיעה וכעס), מבלי להאשים אותו באחריות לכך. כלומר, שאלתי את עצמי מה עובר עלי, כשהוא עשה מה שהוא עשה, ולא מה לא-בסדר אצלו. ובסופו של דבר, זה גם מה שאמרתי.

3. במקום להעניש, להתנתק, להתחפר בתוך העלבון, או להיעלם – תקשרתי. אמרתי מה ההתנהגויות שלא מצאו חן בעיני, מה אני מרגישה, צריכה ומבקשת. כשהיו רגעים שבהם לא הצלחתי לדבר, וגם הוא לא – התכתבנו בִּמקום (אימיילים, מסנג'ר, סמסים). שמרנו על רצף תקשורתי גם כשהיה קשה. (ועל-כך אני כל-כך מודה לו!)

4. כדי להניע אותו לשנות משהו (כי זה מה שרציתי, איך לא…) מאד מאד הקפדתי להביע בפגיעוּת את הצרכים שלי, שלא מתמלאים, ולבטא אותם, שוב ושוב, כצרכים, או כהעדפות, או אפילו כמגבלות אנושיות שלי, שבגללם אני מבקשת מה שאני מבקשת.

מאד מאד תרגלתי בתוכי, במודע ובמכוון, את ה'שריר', שמשחרר אותו מן המחשבה שהוא "חייב" לי משהו (כולל להיות או לפעול בדרכים מסוימות). כך התאמנתי בלפטור אותו מתחושת אחריות למה שקורה לי ועל אחת כמה וכמה, מתחושת אשמה, במקרים שבהם הוא לא ידע או לא יכול היה למלא את מבוקשי.

5. אם היה משהו ענק בכל הקשר הזה, זה הדבר – גילוי-הלב. כל חיי אני אוהבת וחיה גילוי-לב. אבל במצבים רבים בעבר,הפחד השתלט עלי וגָבר על נטיית לבי הטבעית, בעיקר במערָכות אינטימיות, שבהן חששתי מן התגובות אליי.

עם האיש הזה הוכחתי לעצמי את כל מה שידעתי, בתוך-תוכי: שאני לא רק רוצה, אלא גם יודעת ויכולה – לחיות ולהוביל, באומץ אדיר, קשר של אמת. גם אם האמת הזו לא פשוטה לעיכול וגם אם נורא נורא קשה לי להגיד אותה…

הצלחתי גם לא לוותר על עצמי, וגם להגיד את כל מה שעובר עליי – כאמת שלי. כמשהו שאני מגלה לעצמי ולו, ולא כמשהו שאני קובעת, שלא-בסדר אצלו. זה בעיניי ה-מתכון, בהא הידיעה, לקשר שפוי, צלול ומעצים. וכמובן – מקרב.

6. מה לעשות, אני חוזרת לאמפתיה. כי באמת ובתמים, בזכות שנות האימון שלי ב-NVC, הבאתי לַקשר הזה מתנה עצומה: היכולת שלי להכיל מצבי מצוקה שלו (ושלי…). היכולת הזו היא שאפשרה לשנינו לפעול מחוץ לדפוסים הישנים: כשהוא פעל בדרכים שהכאיבו לי – אני כעסתי פחות והוא הצליח להתרווח אל תוך עצמו בלי אשמה.

ככה הוא למד גם להבין יותר את עצמו וגם לבחור בהדרגה אסטרטגיות-פעולה ותגובה יותר ויותר קומוניקטיביות, וכך הצלחנו, ביחד, לעבור מהמורות מאד מאתגרות. ובסופו של דבר, האמפתיה (המעצבנת…) הזאת אפשרה לי להיפרד בלי ייסורי אשמה או האשמה, וככלות תקופת המשבר – לשוב לחברוּת אתו בלי משקעים.

אגב! הוא טוען, שבקשר הנוכחי שלו הוא משתמש בכל מה שלמד ממני…

אז –

• אם גם אתם רוצים ללמוד לחיות ככה ביחסים שלכם
• אם גם אתם משתוקקים לעשות שינוי ממשי באופן הדיבור, ההקשבה והתגובה שלכם, כדי שסוף-סוף, מה שאתם מאחלים לעצמכם – אכן יקרה
• אם גם אתם רוצים להתנהל באומץ, בכנות ובבהירות, וגם בהקשבה, באכפתיות ובקרבה –

בואו ללמוד תקשורת מקרבת!

נו, באמת, מה עוד ציפיתם שאגיד? זה באמת שינה את חיי –
אז למה שלא ישנה גם את שלכם???

כל מה שנחוץ כדי להפוך מערכות יחסים טובות – למצוינות!

• הסודות הגדולים שבמלים הקטנות
• כל מה שלא לימדו אותנו על הקשבה אמיתית
• כל מה שמאפשר לנהל כל מערכת יחסים בכנות ובאומץ
• כל מה שנחוץ כדי לפתור בעיות במערכות יחסים – מתוך רצון
• כל מה שנחוץ כדי להפוך את היחסים למקור תמיכה, אנרגיה והתפתחות