אז – הרפתקאות הטיסה חזרה… (ו/או המסיכה הגדולה מכולן?)

לא משנה ש…

…השעה 4:10 לפנות-בוקר, סקוטלנד הצוננת מאד והגשומה מאד, כולם ישנים,
ורק בנס כן מגלה את הטקסי ממתין לי – אחרי שהוא כמעט עזב… (כי לא
הצלחתי להתקשר אליו מהטלפון המקומי שהשאירה לי בלילה אֶמָה, אחת
השותפות בקהילה הגרעינית של אחותי, מיקי, שאיתם-ן הייתי שלושה שבועות)…

…באמצע הדרך, כשהנהג ממש (אבל ממש) לא-מרוצה מזה שכמעט-היה-
צריך-לוותר על ההסעה (כי לא מצא את המקום, ואז לא מצא אותי בטלפון…),
ואני כמובן בקושי מבינה את המבטא הסקוטי שלו, אני מגלה ש… השארתי
את הסלולרי *שלי* על הספה בבית! (כי ניסיתי לאתר אותו גם משם)…

…שהסכום שגבו ממני על ההלוך-חזור הזה היה פשוט הזוי…

…שבחברת-התעופה, כמו כל חברות-התעופה עכשיו (שמוצאות את
עצמן עושקות את הנוסעים-ות, בגלל כל ההפסדים ההזויים שהן ספגו…),
הגברת ה(מאד לא-נחמדה, מה לעשות) מאלצת אותי לשלוח במטען
גם את תיק הנסיעות שלי (למרות שאני שנים נוסעת אתו, כי הוא
לגמרי נכנס מתחת למושב…), וכמובן, להוסיף על זה עוד כסף… :-(…

…ועוד כהנה וכהנה תדהמות-כספים למיניהן…

…ואני עולה למטוס בייאוש מועצם על מצב האנושות… וממש תוהה איך
להתייחס לכל זה, ואיפה אני בכל התמונה הזאת, ואיך בכלל יש סיכוי
שנגיע לעולם אחר, אחר לגמרי…

…ואז מתחיל החלק הנהדר. נהדר. מזל שיש איזונים בחיים…

רגע על המסיכה הגדולה-מכולן הזאת. הכסף. (ואז נחזור למטוס)

לא נולדנו עם צורך בכסף.

כסף הוא לא צורך.

בשום צורה שהיא.

כן נולדנו לתוך עולם, שמזה דורות רבים, מתנהל ובעיקר מנהל אותנו,
את כולנו, סביב האשליה הכה-מכאיבה הזאת, שכסף הוא…
(השלימו את המחשבות שעלו עכשיו, תעשו את זה… זה מרתק).

ואין גם ספק, שכסף הוא ה-אמצעי בה"א הידיעה שהאנושות המציאה,
שתפס את המקום של כאילו הוא הדרך היחידה שלנו להתנהל כחברה.
אין לי טיפת יומרה להגיד שאני מחוץ למשחק הזה. נהפוך הוא.
גם אני עדיין שבויה שלו, גם אם נחבטת, שוב ושוב, ויותר ויותר,
בַּהיטלטלות בין הקירות המהופכים שבהם אני פוגשת אותו, בתוכי ובעולם.

מה כן יש לי יומרה להגיד? 

שמאז ימי נערותי, אחת הכמיהות הענקיות ביותר שלי, היתה
ועודנה לחיות בעולם שאין בו כסף.

אחד החלומות שכתבתי לעצמי ביומן שלי אז (בת 14), היה להקים עיר
שלא רק שאין בה כסף, אלא שכולם-ן חולקים הכל עם כולם,
הקשישים חיים במבנים משותפים עם ילדים-ות (ומשמחים אלו
את אלו הדדית), ואמצעי התקשורת החברתי בה הוא – הקירות ברחובות…
שם א-נשים כותבים את הגיגיהם, רעיונותיהם, שיריהם, בקשותיהם…

ושעדיין לא מצאתי את השביל שיאפשר לי לחיות בתוך העולם הזה –
עם חיבור לאמיתוֹת שבהן אני מאמינה.
אני כן ממשיכה, כאמור, להתחבט ולהיחבט.

וכפליים כך, כשבתוך זה קיימת, פועמת ומפעימה באומץ-לבה הבאמת
נדיר, אחותי, שתחיה. שהולידה ומקיימת קהילה (ממשית וגם וירטואלית)
שבה כל יום (פשוטו כמשמעו) ממשיכים וממשיכות להמציא ולמצוא
דרכים מדהימות, להסיר בעזרתן את המסיכה הזאת, הכל-כך, כל-כך
מכאיבה, ומפרידה, ומעוררת-הסבל, של אופן ההתנהלות המוכר לנו
מזה דורות, עם הכסף.

אני מאחלת לי ולכולנו שנמשיך לפסוע, למעוד, לקום, ושוב לפלס
את הדרך, שאני מאמינה בכל לבי, שיכולה לאפשר לכולנו,
האנושות שעדיין כאן, לחיות את הטבע העמוק, המהותי, הנותן,
הקשוב, האמהי שלנו, בדרך של נתינה וגם קבלה שאינן מושתתות על
"כמה זה שווה", או על "למי מגיע", או על "להחזיר (מיד) על מה שקיבלת",
אלא על "מה נחוץ כאן ולמי".

אוטופיה?

מן הסתם. אבל אני עדיין מאמינה שהיא ניתנת להגשמה…

זה גם חלק נוסף באיחול שלי לשנה הזאת.
שנמצא את הדרכים להיות יותר ויותר (ויותר ויותר…) קַשובות וקַשובים
לָאמת המהותית שלנו, שמאחורי כל המסיכות ובוודאי זו של הכסף,
ושיהיה לנו כל הזמן יותר ויותר אומץ לאמץ לעצמנו רעיונות ודרכים וכלים
של הלב, שבעזרתם נוכל להיות ולחיות, יותר ויותר, את טבענו האמיתי.

מה עם ההרפתקה במטוס…?

אז ככה…

אם עדיין לא שמתם-ן לב, המסרים והפוסטים שלי יוצאים ארוכים…
וברור לי שזה לא מובן מאליו שתרצו ו/או תוכלו לקרוא אותם…

לכן החלטתי לעשות מעשה (שמדי פעם אני נזכרת בו), ולפצל את החומר
הזה (שיש לו עוד כמה וכמה חלקים, חלקם ממש לא-פשוטים) ל – כמה פרקים… 

ככה תוכלו לבחור, אם בא לכם-ן להמשיך לצלול אתי להרפתקאות האלו,
או שהספיק עד כאן (כלומר, למי שקראו…).  

לכן… כדי לקרוא על החלק הנפלא של הטיסה (והמשכו המאד בלתי-צפוי!),
וגם על הפגישה המאד לא-פשוטה עם הרופא הסיני, ועוד – תיאלצו (כמוני)
להתאפק עד המסר הבא…

ובמקביל, אם בא לכם-ן לכתוב לי איזשהו הדהוד על הדברים עד כה –
מאד אשמח, ותוכלו לעשות זאת כאן…