כותבת מגרמניה. אני שם (כאן) עכשיו.
כבר יותר משבוע שאני פה, מאחוריי סדנת סוף-שבוע אינטנסטיבית ומופלאה ביותר שהנחיתי בהמבורג, כמה וכמה מפגשי-ייעוץ אישיים עם חלק ממשתתפות/י הסדנה, שנותרו רעבות/ים לעוד צמיחה, שהות מענגת בחברת החבר שהזמין אותי להנחות כאן, יום השואה – שבאופן מוזר, כלל לא הורגש כאן כמו שאני רגילה בארצנו, וחורף עז באמצע אפריל. ועכשיו – בעיצומה של סדנת סוף-שבוע נוספת, בברלין, "לדבר את השיחה הלא-מדוברת". (אם את/ה רוצה לדעת על הסדנה הזאת – הנה כמה מלים עליה).
ומכל אלו אני בעיקר נדהמת ולא-נדהמת, בו-זמנית, לגלות, שאנשים הם אנשים הם אנשים – בכל מקום. כלומר, למעט השפה המקומית (גרמנית), שכבר כמעט לא מעוררת בי את שריטת-הטריגר המוכרת, פגשתי ילדות וילדים אבודים, פצועים, משתוקקים, בני 25, 35, ועד 75 – שנולדו לאבות ואמהות מבולבלים, דואגים, כועסים – שאת מורשתם הילדים האלו נושאים עמם באשר יילכו. בדיוק כמו שאני פוגשת בכל מקום שאליו אני מגיעה – בארץ, בארצות אחרות, עם יחידים, או בקבוצות – פגשתי גם כאן אנשים ונשים מלאי-קסם, שסבלו, ועדיין סובלים, מעומס החומרים הרגשיים הקשים שהם חוו – לרוב מהוריהם, לא-פעם מאחיהם או אחיותיהם, לעתים מבני או בנות-כיתתם. דעות, שיפוטים, אמונות, דיאגונוזות – שנאמרו להם מאז ילדותם, על איך הם אמורים להיות ומה לא-בסדר בְּאיך שהם. פגשתי כאבים עמוקים מ-ים, דמעות שהוחנקו שנים, סיפורי סבל עותקי-נשימה, זכרונות שלא ייאמנו.
כמה צער. כמה כאב.
וכמה יופי, מתחת לזה. כמה געגוע.
כמה געגוע שייראו אותם. שייראו את ה'אני' האמיתי שלהם, מתחת לכל ההתנהגויות, התגובות, הדפוסים, ההרגלים, שהם אימצו לעצמם כְּזֵהוּת. כמה הם משוועים לכך, שמישהו יבין כמה פחד הם הפנימו, שבעטיו הם סיגלו לעצמם מה קורה בתוכם, מאחורי המלים. שמישהו יקבל בחמלה את הילד או הילדה הקסומים, שמתחבאים מתחת לכל זה, כמהים לבטא את עצמם במלואם.
אז כן, גם בגרמניה זה ככה… גם כאן אנשים שכחו ושוכחים. לאו דווקא את ההסטוריה הקולקטיבית. אלא בעיקר – את עצמם. את מלוא הביטוי שלהם. וגם של אחרים.
ומחר יום הזיכרון.
ואני רוצה לשאול – מה אנחנו זוכרים. את מי. ולמה.
ומבלי להתערב בחלקת הזכרונות הפרטית המקודשת של כל אחת ואחד מאיתנו, שקשורה ספציפית לאובדנם של אנשים בחיינו שאנחנו רוצים לזכור, אני רוצה להזמין אותנו לזכור – את עצמנו. את מה שאנחנו לרוב שוכחים. את היופי שלנו. את כל החלקים שלנו. את העובדה, שמאחורי הכל, בפנים-בפנים, מסתתרים הילד או הילדה שהיינו, שנולדו תמימים וחופשיים, שוקקי-חיים, סקרנים, פתוחים. בלי כל המחשבות שלמדנו לחשוב על עצמנו – ועל אחרים – ברבות השנים.
האם נוכל להיזכר בחלקים ששכחנו? ברגשות שלמדנו להדחיק? בצרכים שהחנקנו? האם נרשה לעצמנו להתבונן אל תוך עצמנו – בלי בהלה? לחפש את מה שמתחבא וממתין לנו שם, גם אם זה כואב? האם נעז לשאול שאלות של התחברות – במקום של שיפוט עצמי? האם נסכים להיפתח מחדש אל מה שאבד בתוכנו?
זוהי עצמאות מבחינתי.
החיבור מחדש לעצמי המלא שלי. ל'אני' על כל חלקיו.
הבחירה מחדש, כל פעם, להיות מי שאני – במקום לשאוף להיות מי שאני לא, או להסתיר את מה שלמדתי לחשוב, שכל-כך נורא אצלי.
ההעזה להביע את עצמי בפגיעות ובאומץ – במקום להעמיד פנים, להתלונן או לכעוס.
ההסכמה לקבל באמת את מי שאני – ואת מי שאני לא.
הידיעה, ממש לדעת – שאין אפשרות שאני "לא-בסדר". כי אין חיה כזאת, "לא-בסדר". אני לא נולדתי "לא-בסדר". זה רק סיפור שהועבר אליי מדורי-דורות. במציאות – יש בני ובנות-אדם, כמוני וכמוך, שיש בהם חלקים, צדדים, או רגעים – שהם פחות מתחברים אליהם. ושהם היו רוצים למצוא דרכים אחרים להביע אותם. אבל מה-שלא-יהיה – מתחת להכל, כולנו אנושיים.
זה מה שלמדתי בדרך הארוכה שעברתי, מן השיכחה, דרך ההיזכרות – אל העצמאות הפנימית. וזה מה שאני עושה עם א/נשים שאיתם אני עובדת. מלווה אותם בדיוק במסע הזה. ממי שהם התרגלו להיות – אל מי שהם באמת. מן הכעס, האשמה והבושה – אל ההבנה, המודעות והקבלה. מן הסבל הנוראי, שהמחשבות שלהם על עצמם מייצרות – אל תחושת הגאולה המפליאה, שהחיבור אל עצמם מוליד.
זה מה שאני עושה גם בימים אלו, בגרמניה. ולזה אני מזמינה גם אתכם/ן.
להצטרף אליי בסוף-השבוע הקרוב, לסדנת "המתמרה", בתל-אביב. ביום שישי, ה-19.4.13, אלווה את מי שיבחרו להיפגש אתי – בתהליך מרגש של טעימה מן החופש שבלהיות אני. מקווה לפגוש כמה וכמה מכם/ן שם, נרגשים ודרוכים לצאת למסע אל עצמכם/ן. כי לכל אחת ואחד מכם/ן זה יכול לקרות!
כהשראה לקראת "המתמרה", אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה בסדנה בהמבורג לאנדריאה, אחת המשתתפות (דבריה מובאים כאן, כמובן, בהסכמתה, מתורגמים לעברית).
"ארנינה יקרה,
אני רוצה לחלוק איתך שלוש מתוך 'אבני-המוזאיקה של התודה שלי' אלייך.
- עמוק בלבי אני יודעת, שכל מלה שאמרת לנו, על ילדים ואמפתיה, במיוחד על תינוקות ואמפתיה, הוא אמת מוחלטת. ואני נרגשת ומלאת-תודה, על שביטאת זאת באופן כל-כך בהיר, ללא כל פחד, ומתוך ההתרגשות שלך עצמך. תודה.
- הרגשתי שמשהו זוהר זרם מתוכך, כמו נוזל, אטמוספירה בסיסית, שהיתה לגמרי נקייה מכל שיפוט. 100% קבלה נטולת-שיפוט. ובו-בזמן הבחנתי, שאני עצמי לא נקייה מכך – בתוך עצמי. אני כל הזמן שרויה בזהירות מכסימלית, כי אם לא – ברגע הבא אני יורדת על עצמי, באופן כזה או אחר. ומתוך המקום הזה של פחד, אני מוצאת את עצמי חסומה, מפורקת, או במתח עצום לעשות את זה "בדרך הנכונה" (מבלי שאני בכלל יודעת מהי הדרך הנכונה הזאת…) – – –
- אבל עכשיו – לחדשות הטובות: בעזרת הבהירות האוהבת שלך ורק מפני שלא איבדת את ההתכווננות הפנימית שלך – נהייתי מודעת לכך, שכל זה – הוא הסיפור שלי. ולסיפור שלי אין כל קשר אלייך. ובאותה מידה, אין לו כל קשר לאנשים אחרים שאני פוגשת – אפילו אם הם שופטים אותי. זוהי התגובה שלי, זהו הדפוס שלי, מִזְמָנים שכבר מזמן שכחתי. זוהי החרדה הנרכשת שלי, שאת קיומה הכחשתי מעצמי.
מעתה והלאה אני מתכוונת לתרגל את המאנטרה שלך ('אני שומעת את עצמי חושבת שאני…'), כדי ליצור מרחק ביני לבין השיפוט-העצמי שלי, ולהתמיר אותו באמפתיה לעצמי: "וואו! יקרה שלי! כל-כך הרבה חרדה. כל-כך הרבה פחד למות." הצעד השלישי, של להישאר בכאן-והעכשיו ולהיות חופשייה לבחור, עדיין מרגיש לי רחוק בדמיוני. אבל יש לי הרגשה, שהוא יגיע מייד כשהשלבים הראשונים יתורגלו דיים. לאט. נשימה. יש לי עכשיו כיוון איך אני יכולה להמשיך לעזור לעצמי. אני כל-כך בוטחת ומלאת-תקווה. תודה לך.
- אנרגיית האמפתיה שלך (הגישה עצמה, והדרך שבה את מממשת אותה) מלווה אותי ברגעים שבהם אני פוגשת אנשים אחרים באמפתיה. אז את קרובה אליי מאד – כמו רוח טובה. האהבה והעוצמה של לב נטול-מעצורים, כמו צבע חדש בנשמתי שלי. אני מקווה שאוכל להתחבר לזה לעתים קרובות ככל האפשר. שוב, המון תודה לך.
בהכרת-תודה עמוקה, חדווה, חיוניות וחום – אני מברכת אותך! אנדריאה."
אז כן, מלים מרגשות מאד. כי הן אומרות לי, עד כמה נוכחוּת אמפתית אמיתית – מאפשרת ריפוי וטרנספורמציה עמוקה. וזה מה שאני אוהבת לעשות…וזה קרה… שוב. תענוג.
בקיצור, גם את ואתה מוזמנים לפגוש את עצמכם, בחברתי, במרחב של קבלה ואהבה, ביום שישי הקרוב.
עוד 2 הזמנות
- אם במקרה אתם/ן רוצים/ות לשמוע אותי (וגם לראות) מדברת על המסע האישי שלי, על דברים שאני עברתי בדרך ואיך הגעתי עד הלום – אני מזמינה אתכם/ן לשיחה אישית שתקיים איתי נילי דור-האלה בתוכנית הטלוויזיה שלה, "נשים מחוברות". ביום ראשון הבא, 21.4.13, בין 21:00-22:30. כל הפרטים, כולל הרשמה להאזנה לתוכנית – כאן. http://connect2lead.mypages.co.il/pages/13245
- ואחרונה חביבה מאד – ההרשמה לתוכנית-הליווי האישית שלי, "המסע ממני אליי" – נמצאת בהילוך גבוה. אנחנו יוצאים/ות לדרך ב-29.4.13. כל הפרטים בקישור כאן. 9 א/נשים כבר איתנו. כשנגיע לספירה של 14 – ההרשמה תיסגר… (זה לא איוּם, זאת מציאות…). וכל מי שייצאו לדרך – יסיימו אותה במקום אחר לגמרי…! (מפחיד? גם… מרגש? מאד…!). לא יודעת מה אתכם/ן, אני מחכה כבר להתחיל!
זהו. להתראות בארץ…
ארנינה