שלום א/נשים,
לפני, בתוך ואחרי – ההמולה, ההכנות, המשפחה (או ההתנתקות ממנה), האוכל, שוב אוכל, הפקקים שלא-ייאמנו (כבכל שנה), הילדים (או בלעדיהם…), חו"ל (או לא), חופשה (או לא), ואנחנו עצמנו בכל זה – לא יודעת כמה מכם/ן באמת זכו לחוות את מה שהחג הזה מנסה להזכיר לנו, כל שנה מחדש: את החשיבות העצומה של תחושת החירות.
רק שלשום אמרה לי אחת המשתתפות בקורס שלנו, שהיא כמעט לא מצליחה להיות נוכחת בשיעור, כי היא עדיין בהתאוששות מן הימים הדחוסים עם הילדים בבית.
אז דווקא עכשיו, כשהפסח מאחורינו, אני רוצה לדבר אתכם/ן בדיוק על זה.
אז הנה חלק ממחשבותיי בעניין זה
חירות, כמו נכסים אנושיים אחרים, לא ניתנת לרכישה. איש לא יכול לתת לנו מבחוץ – את מה שמלכתחילה קיים אך ורק בתוכנו. כלומר, כשאני מאבדת את תחושת החירות – רק אני יכולה לשוב ולמצוא אותה. בתוכי. כי היא בתוכי.
אלא מאי? בהיותנו חיה שבטית, ומאד-מאד מושפעת מתנודותיהם הרגשיות והתקשורתיות של סובבינו, קל לנו מאד להתבלבל ולחשוב, שמה שקורה לנו – קורה בגלל אחרים.
תזכורת קטנה, איך הבלבול הזה קרה: כשהתחלנו את דרכנו על הפלנטה הזאת – היינו, אכן, לגמרי תלויים באחרים, המבוגרים. מתוך הצורך ההישרדותי הראשוני, ובמשך כמה וכמה שנים מחיינו, היינו תלויים בכל מוצא פיהם, מעשיהם בכלל ותגובותיהם אלינו בפרט. וכך, דברים שנאמרו, הוטמעו. מעשים שנעשו – נחקקו. למדנו, הפנמנו. וכל זה קרה – וקורה – תוך-כדי המאבק הקיומי האדיר, בין התלות המוחלטת, שאיתה הגענו, לבין יצר החירות המולד, שגם איתו הגענו. והאחר הגדול תמיד היה שם. קובע כל-כך הרבה לגבינו. לוקח – ונותן, פותח – וסוגר, אוהב – וכועס. וכו' וכו'.
מה למדנו? להיות תלויים במה שיאמרו לנו עלינו. להאמין, שמה ש'הם' אומרים וחושבים – הוא המציאות (כי היינו חייבים לקבל את האמיתות שלהם, כדי להמשיך לשרוד, להתקיים, להיכלל במשפחה ובשבט). למדנו שיש בסדר ולא-בסדר. למדנו להתנהל על-פי כללים, קודים ונורמות – שלא בחרנו בהם מתוכֵנוּ. למדנו לציית. למדנו לשפוט. למדנו לקפוץ מבעיה – לפתרון, מבלי להשתהות. ועוד הרבה מאד מאד הרגלים ודפוסים אנושיים, שירשנו, הפנמנו, הטמענו – עד שהפכו לחלק מן הזהות שלנו.
מה שכחנו? חלקים עצומים מעצמנו. את הידיעה הפנימית של מה נכון וטוב לנו. את היכולת לבחור במה שיעשה לנו טוב. איך לנהל יחסים – מתוך בחירה מודעת. איך לקבל החלטות – מתוך הקשבה פנימית. איך להגיד 'לא' – ואיך להביע 'כן', באמת. מה באמת חשוב לנו, במערכות יחסים שבהן אנחנו מצויים (כולל, ובעיקר, עם הילדים שלנו, עם ההורים, עם בני ובנות-הזוג שלנו… :-)).
מה איבדנו? את החירות הפנימית להיות בדיוק מי שאנחנו.
מתוך הפחד הגדול, שמא לא יקבלו אותנו כמו שאנחנו – ואז אנחנו בסכנה קיומית – למדנו להשתיק את החיוניות הפנימית שלנו. מתוך הבושה, כשהקטינו אותנו, או בָּזוּ לנו, או 'סתם' לא קיבלו את התנהגותנו – שכחנו, שגם כשאנחנו לא מתנהגים כמו שאחרים היו רוצים, זה לא אומר שאנחנו 'לא-בסדר', ולמדנו להסתיר את מאוויינו. כששוב ושוב שמענו, שאנחנו 'לא-בסדר' (כי התנהגנו שלא לפי הכללים ש'הם' מאמינים בהם), נולדה ה-אשמה. ומתוך חוסר-האונים אל מול כוחם וכעסם של הגדולים / בעלי-הסמכות – נולד הכעס.
וככל שהרגשות האלו הלכו והתעצמו – הפכנו תלויים יותר, במקום פחות. תלויים בקבלה שלהם אותנו. תלויים בעולם החיצוני. מנותקים מהעולם הפנימי. איבדנו את החירות להיות אנחנו במלואנו.
ואלו הצעותיי בעניין זה
- קחו לעצמכם/ן פסק-זמן. עכשיו. או מייד כשתסיימו לקרוא. נשמו 3 נשימות עמוקות – והרגישו. יש שם חיים, בתוך הגוף הזה, שלכם/ן. יש שם הרבה חיים. גם אם יש עייפות, ושחיקה, וסבל או כאב, גם אם הילדים עלו לכם על כל העצבים, או לא משנה מה קרה. הנשימה הזאת היא תזכורת למה שנמצא שם מתחת להכל, תמיד. והיא הצינור המחבר אתכם לחירות של להיות עכשיו, בדיוק עכשיו – מי שאתם. בלי להצטדק, בלי להאשים. ככה אני עכשיו. זהו. הנה, עובדה. זאת 'אני' שנושמת.
- קחו לכם פסקי-זמן כאלו – לא רק ברגע זה. קחו לכם אותם כל יום!!! אפשר להתחיל בחמש דקות. שתיים, אוקיי… שבהן את או אתה יושבים עם עצמכם. בלי משימות. בלי ילדים. בלי אף אחת ואף אחד. אפילו אם זה באמצע העבודה. שום-דבר לא יברח. ולא, אני לא מדברת על הפסקת סיגריה, אפילו לא קפה. אל על הפסקת-חיבור לעצמכם. ל'אני' שבפנים, שהולך אתכם לכל מקום. נאמן שכזה! רק מחכה שתתייחסו אליו. כמה אושר הוא ייתן לכם בחזרה!
בפסקי-הזמן האלו אפשר לבהות, לנשום, לכתוב, ללכת. מה שעושה לכם הכי הרבה תחושה של חיבור לעצמכם ונגיעות קטנות של חירות, שאתם לקחתם לעצמכם ברגעים האלו.
- בהדרגה, התחילו לשאול את עצמכם שאלות חדשות –
- מה אני מספר/ת לעצמי, שמונע ממני להרגיש טוב? (למשל, שאני אמא לא טובה).
- מה אני עושה, שאחר-כך אני מצטערת עליו? (מתעצבנ/ת על הילדים / על בן-זוגי / על חברתי / על אמא שלי…).
- איך אני מרגיש/ה כשזה קורה?
- מה אנושי במה שעשיתי? מה היה לי שם כל-כך חשוב, שבגללו התנהגתי כך?
והכי חשוב, באמת, יותר מכל דבר אחר – עשו את כל החקירה הפנימית הזאת – בלי אשמה. רק כתרגיל בהתבוננות. זה כשלעצמו – מעניק תחושה עמוקה של חירות. מן העול הנוראי של אגדת ה"לא-בסדר" העולמית, שהשתעבדנו לה במשך אלפי דורות. מספיק, לא?
ועכשיו יש לי גם הזמנה:
מתוך נסיוני, ונסיונם של כמה מיליונים אחרים, אני יודעת, שקשה לעשות תהליכי-שינוי בכוחות עצמנו. את השינוי עצמו, את החיבור לעצמנו, את גילוי החירות ועוד שאר אוצרות שבתוכנו – רק אנחנו יכולים לעשות. אבל את הדרך, את התהליך, את המשברים, את הפחד, את החשיפה העדינה, את הבנייה המעצימה – מאד מסובך לעבור לבד. כי אנחנו רגילים לראות, לדעת, לחשוב, להתנהג – מה שאנחנו כבר רגילים לראות, לדעת, לחשוב, להתנהג… וכדי לראות משהו אחר – נחוצה הדרכה. וכדי לצאת מן הדפוסים – נחוצה דחיפה. ואתה הצירוף הזה, שבין הדרכה מכילה ומבינה-לעומק – לבין דחיפה מאתגרת (!), מאד כדאי לקבל ממישהי שכבר היתה שם.
לכן, אם הדברים נוגעים בכם, ואתם חשים שזה הזמן שלכם לעשות את כברת-הדרך החדשה הזאת – אני מזמינה אתכם/ן, את, אתה, באשר אתם – להצטרף לתוכנית-הליווי הייחודית והעוצמתית שלי, "המסע ממני – אליי". שבה, בין היתר:
- תחוו היכרות עמוקה ומפתיעה עם שבילי הנפש שלכם
- תקבלו כלים חדשים להתבוננות, הבנה – ופעולה מתוך הקשבה עמוקה לעצמכם
- תצעדו בדרך, שתוביל אתכם/ן אל הבהירות, החירות וההנאה שבתוככם
- תמצאו מחדש – ואולי לראשונה – את מקור-העוצמה והיצירתיות שלכם
- תוכלו לקבל החלטות אחרת לגמרי
- תפסיקו לוותר, לְרַצות, לשתוק
- תוכלו לצאת מהלופ של לכעוס ולהתחרט
- והכי חשוב: תלמדו לקבל את מי שאתם/ן – באהבה!
הדרך לחירות שלך – מחכה לך. כאן.
כמה הערות חשובות מאד למתעניינים/ות במסע ממני אליי
- הצלחנו להוריד את המחיר! הגיעו אלי כמה בקשות, לקיים את התוכנית בסביבה אינטימית. לכן נקיים את המפגשים אצלי בבית. מה שאומר – שאין לנו עלויות של תשלום על מקום. אבל – זה גם אומר, שרק 14 א/נשים ייזכו להצטרף לתוכנית… אז כדאי להתניע… (יש כבר 9 מתעניינות).
- היכנסו שוב לדף ההסבר על התוכנית. תמצאו שם גם את כל השאלות-תשובות, ששלחנו לפני החג – וחלק מכם/ן אמרו לי, שלא ראו. דף-ההסבר.
- במיוחד למי שרוצים/ות להבין עוד, לשאול עוד – אקיים וובינר (סמינָרֶשת) שכולו על התוכנית. כל מה שרצית/ם לשאול ולא היה לכם/ן את מי או מתי. זה הקישור לוובינר. (פרטים נוספים יישלחו ביום השיחה).
- למי שרוצים/ות ממש להתנסות, להכיר, לטעום מן החופש של להיות אני, להיות נוכחים/ות או משתתפים/ות בתהליך האישי שאני עושה ולהבין יותר לעומק מה התכנים שבהם נעסוק בתוכנית-הליווי – אני מקיימת מפגש נוסף, במיוחד למטרה זו, של "המתמרה". כל הפרטים – כאן.
מחכה לשמוע, לקרוא ולפגוש אתכם/ן
ארנינה
נ.ב. אישי
כל הרעיון הוא להתחיל לחפש מחדש את חלקי ה'אני' האבוד שלכם. כי הוא שם. מחכה לכם. אני יודעת, כי גם לי זה קרה. ביג טיים. ועשיתי הרבה דרך, עד שמצאתי אותו שוב. וזכיתי לחוות את האושר שבתחושת החירות הזאת, של להיות 'אני' במלואי. לכן אני יודעת – שהוא קיים, שאפשר למצוא אותו, ושאני יכולה להיות לכם מורת-דרך בתהליך המופלא הזה, של גילויו מחדש. וזה קורה בסוף החודש הנוכחי. המסע ממני אליי.
הנה, במרוכז, שלושת הקישורים המתלווים למסר הנוכחי: