"אמא בלי ילדים" + הקדמה לשבוע הבא + אני בטלוויזיה 5.6 + שאקטי

לפני כמה ימים הבנתי פתאום שזה מה שאני. אמא בלי ילדים.

• זה היכה בי באחת הפעמים שבהן פגשתי את יעל ואת תינוקתה הקסומה, ענבל. (כן, זה שְמה, לבסוף… כשמה של אחותי הצעירה).אז זהו. אני מאוהבת בילדונת הזאת. אין דרך אחרת להסביר את התרוממות-הרוח, החדווה, החום האדיר, שבהם אני מתמלאת כל פעם שאני רואה אותה. את החיבור הישיר לנשמה, את הדחף לטרוף אותה (לא לדאוג, אני מתאפקת), את היד שמשתוקקת להישלח כמעט מאליה ללטף אותה בעדינות אין-קץ, כל החוטים הדקים שנובעים מן המקום הזה בבטן, של האמהוּת.אני זוכרת פעמיים בלבד בחיי, שבהן הרגשתי את המקום הזה פועם. הוא נפתח, אכן, אל אחותי ענבל, בעיקר בשנים האינטנסיביות שבהן ממש גידלתי אותה, כשהיא היתה בין 12 ל-15, ושינויים כבירים עברו על משפחתנו (על כך בפעם אחרת). ושוב נפתח – אל הכלב האהוב שלי, שון, שחי אתי 17 שנה (!) עד שמת. ועכשיו – הגיחה הענבל הקטנטונת הזאת אל חיי, ושוב המקום נפער.וזה נפלא. כי זאת פעימת החיים. באופן מוזר ואגואיסטי

(כדרכם של רגשות וצרכים)

• , אני מודה ליצורים האלו על קיומם, כי בזכותם אני מרגישה את החיים פועמים בתוכי בעוצמה אדירה. אולי זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שאנשים מביאים ילדים לעולם. כדי להרגיש את הדבר המופלא והעצום הזה בתוכם…

בכל אופן, אני מספרת לכם על כל זה, כי שוב ביליתי השבוע ערב במחיצתם של אמהות ואבות, והתרגשתי ממה שהם מצליחים לגלות וללמוד בזכות המפגש עם תקשורת מקרבת.

כל פעם שאני פוגשת הורים, ודווקא בגלל קיומו של המקום הפנימי הזה, בבטן, של הקשר עם היצורים הקטנים או הגדולים שם בבית, אני ממש יכולה לחוש את מידת הרגישות, החששות, הריגוש, התקווה והבלבול, שהם חווים לגבי כל-כך הרבה צעדים, החלטות והתנהגויות, שאיתם הם מתמודדים כל יום, כל היום. מלאכת ההורות היא בעיניי אחת היותר מורכבות, תובעניות, חשובות והרות-גורל שהאנושות המציאה.

לכן אני גם כל-כך אסירת-תודה על כך, שמצאתי בתוכי את היכולת להדריך הורים כיצד לפלס את דרכם בשבילים המסועפים של ההורות. ולכן אני כל-כך מתרגשת כשהם משתפים אותי (ואת משתתפי הקורסים השונים) בהצלחות שלהם ליצור שינוי בתקשורת וביחסים עם הילדים – וגם עם בני או בנות-הזוג – בעקבות לימודיהם.

קצת סיפורים מרגשים של אמהות
אמא אחת, שאסרה על הבן שלה (בן 13) לקיים מסיבה במרתף הבניין שלהם – כי הוא לא ביקש את רשותה קודם לכן, קלטה בסופו של השיעור הראשון בקורס (!!) את המשמעות של אמפתיה, הצליחה להיזכר שגם היא היתה פעם בת 13 – ושינתה לחלוטין את החלטתה. היא לקחה אחריות, אמרה לבן שלה, שהיא מבינה שהיא לא ראתה אותו קודם, ועכשיו, שהיא מבינה אותו – היא חוזרת בה מן האיסור. כל מה שביקשה היה – שיסיימו לפני 11 בלילה וש-יְנַקוּ את המקום. והם כמובן עשו זאת בחפץ-לב. לא כייף???אמא אחרת, בקורס ההורים שהסתיים לא מכבר, סיפרה על בת ה-5 שלה, שבמשך חודשים ניהלה איתה קרבות מרים על התלתל הסורר האחד, שהאמא לא ידעה לסרק. כשהאמא חדלה לריב איתה, ובמקום זה איפשרה לילדה לבכות בלי להחניק אותה, ובהמשך גם הקשיבה למצוקה של הילדה – הבעיה נפתרה לחלוטין. רוצים לנחש מה היה הצורך של הילדה, שהאמא הבינה ושיקפה לה באמפתיה?

כל מה שהילדה רצתה היה – ליהנות ממה שהיא רואה בראי!!! (אשה קטנה, מה לעשות…). וכשהאמא שאלה אותה, בניחוש עדין, אם זה באמת מה שהיא רוצה – הילדה כל-כך נדהמה והתרגשה מזה שסוף-סוף מבינים אותה – שהצווחות נפסקו!!!

יש עוד המון כאלו. אבל לא רוצה להעמיס, בעיקר כי לא כל הקוראים/ות הפעם הם הורים.
רוצות/ רוצים לספר משהו משלכן/ם??? כתבו כאן, בבלוג!!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טוב, אז מה כאן הקדמה לשבוע הבא?
נו, מה? מי פה בכל זאת האמא של ענבל?
יעל!

ומי סוף סוף חוזרת יותר ויותר לתפקוד?
יעל!

ומי תכתוב לכם על כך בבלוג חדש משלה, ממש ממש בקרוב?
יעל!!

אז חכו בסבלנות, זה יגיע.

ארנינה

הנ.ב. הקבוע

להזכירכם –

גם אתם יכולים לעשות שינוי בתקשורת וביחסים שלכם, לא חשוב עם מי!
כל מה שצריך – זה להחליט ולעשות.

רוצים לעשות את זה איתנו?
אנחנו נלמד אתכם איך – ונלווה אתכם לאורך כל הדרך!!!

בשביל זה יש מיתרים. 03-6733522.

קראו, העבירו, ספרו לחברות/ים. ביחד אפשר לעשות שינוי!!