הנה מתנת ה'אני' המלא שלי – אליכם/ן. חירות של אמת.

זה קרה לפני כמה שבועות.

נתתי לזה לשקוע, לראות אם זה "מחזיק".
אז כן. זה מחזיק.
אני חושבת שזה מה ש"הם" קוראים 'הארה'.
אז אפרופו פסח, חירות, כל זה – הנה הסיפור. אולי לחלק מכם/ן זה יכול לתת השראה.

מה בדיוק קרה
כרונולוגית, זה קרה בשיעור האחרון של קורס "יסודות התקשורת", שהסתיים בינואר. ישבנו בחדר, בתום הקורס, וכולן/ם סיכמו את השינויים העצומים, הלמידה הבאמת-מעוררת-השתאות, שהן חוו במהלך הקורס. וככל שהמשכנו, שמתי לב, שאשה אחרי אשה, כמעט כל מי שישבה שם (כולל האיש האחד שהיה איתנו בקורס הזה), בצד השיתוף על חוויות הצמיחה שלה, מרעיפה עליי מילות תודה ואהבה.

אז נכון, זאת לא הפעם הראשונה בחיי, שאני מקבלת גלים כאלו. האמת היא, שזכיתי להרבה דברי אהבה בחיי (גם ההיפך, כמובן, אבל הדגש הפעם הוא על הצד הזה). אבל זאת הפעם הראשונה ששמעתי את הדברים ממקום אחר לגמרי בתוכי. וזה החידוש הגדול שעליו אני מספרת לכם/ן.

קודם-כל, תוך-כדי ההקשבה לדברים, עלה בתוכי גל חזק, שהפתיע אותי בעוצמתו. שיתפתי את הנוכחוֹת בדבר. זה היה גל של תודה לאבא שלי. כן. על כל מה שקיבלתי ממנו. על הסקרנות, האכפתיות, השליחות החברתית, הפתיחות המחשבתית, החיוניות, ההרפתקנות, התבונה. לא ששכחתי את כל הקשיים והכאב שחוויתי אתו וממנו, אבל, לשמחתי, זה לא העיב על התודה שחשתי כלפיו, על מה שכן היה שם. והתמלאתי שמחה עצומה.
זאת היתה הפעם השנייה בחיי, שחוויתי גל-תודה כזה לאבי (שיותר מ-30 שנה כבר לא חי). אבל הפעם הגל הזה לקח אותי למחוז חדש לחלוטין. שבו הבנתי, בהבזק חד ועצום, את האמת על מי שאני. (ומי שכולנו…).

וזה מה שהבנתי
לכאורה, העובדה שהיו לי הורים, יכולה להסביר את ההבנה הפשוטה שנפתחה בתוכי. אבל מייד תראו שזה לא מסתיים בזה. בכלל לא.

ארגנתי את מלות התובנה בכמה שלבים, להבהרה נוספת:

1. אני לא יצרתי אותי. אני לא ילדתי אותי. אני לא החלטתי אלו תכונות יהיו לי, כשרונות, יכולות, או מראֶה. אני לא קבעתי מאומה מכל מה שמרכיב את ה"אישיות", המבנה, או סך המרכיבים של מי שאני, כולל מה שכולנו רגילים לכנות "חסרונות", "חולשות", "דפקטים" וכיוצא באלו שמות. כלומר, גם אם יש נשמה, והיא זו שעמדה בתור כדי לבוא לכאן (שוב?), והיא 'ידעה' על מה היא חותמת, היא, הנשמה הזאת, לא יצרה את הדמות שמופיעה בעולם הזה כ'אני'. הדבר הזה נוצר.

אני לא מפליגה עכשיו לכל הרבדים שהתגלו וממשיכים להתבהר לי. זה עדיין בהתהוות ולא אצה לי הדרך לסיכומים. אבל יכולה לומר, בפשטות, שבמימד הממשי, של העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ה'אני' הזה התהווה מתוך זרע וביצית מסוימים, עם ד.נ.א. מסוים וכו' וכו', וכך קיבל את תכונותיו. כלומר, די במימד הזה כדי לקלוט, בָּעומק הפשוט של האמת, שמה שנוצר (ה'אני') – לא יצר את עצמו. הוא הגיע ככה.

2. כשנולדה בתוכי המודעות – שגם אותה לא יצרתי! אלא רק חוויתי – גיליתי שיש 'אני'. שאני מתבוננת בו, והוא פועל מעצמו. עם השנים נאספו בתוכי סיפורים, הסברים, פרשנויות, וכמובן – אמונות על ה'אני' הזה. בעיקר, אמונות שליליות. התמקדות במה שה'אני' הזה לא טוב בו. כי זה מה שינקתי, זה מה שלתוכו ובתוכו גדלתי, בבית המסוים שאליו נולדתי, ובעולם המבולבל הזה שלנו. שמזין את עצמו בפחדים עתיקים וחסומים, שאומרים "יצר לב האדם רע מנעוריו", ושעל-כן צריך מאד להראות לאדם את מה ש"לא-בסדר" בו, לרסן את הטבע הזורם שלו, כדי שחס וחלילה לא יהפוך למטרד חברתי. כלומר, בואו נשפוט את עצמנו ואת כולם, ללא רחמים (בוודאי ללא חמלה), כדי לתקן את ה"לא-בסדר" המולד, לכאורה.

אבל כיוון שבצד כל ה"לא-בסדר", שלמדתי להאמין שיש בי, לא יכולתי שלא לראות גם את הצדדים ה"טובים" של האני הזה, נולד בתוכי פיצול נוראי של כאב: נעתי, כמעט כל חיי, על הציר בין העליונות של "אני מיוחדת" לבין הנחיתות של "אני לא יודעת כלום". והפיצול הזה, בתוכי, גרם לי כמובן, מצד אחד לאשמה נוראית, ומצד שני לפחד משתק, פן יגלו את ה'אני' האמיתית, שמתחת לדברים הטובים (לכן לא יכולתי להכיל תודה או אהבה שהגיעו אליי! כי חשבתי שאני מרמה את כולם!) – ולריחוק מאנשים (בין אם בגלל העליונות, או בגלל הנחיתות). זוועה, בקיצור.

3. הנה הגאולה: אם כל מה ש'אני' – לא אני יצרתי, אלא זה רק מצוי בתוכי, או – חלק ממני, או לא-חשוב-איך-נגדיר- זאת – אז זה הופך להיות אבסורדי, שאני בכלל שופטת את המרכיבים של ה'אני' הזה. בתור מתבוננת בהם, מזהה אותם, מאכלסת שלהם – באותה מידה, אין לי מה להתגאות בהם וגם לא להתעלם מהם, להחניק אותם, או להפחית בערכם.

הגוף הזה הוא לא 'אני'. 'אני' היא זו המופקדת על הגוף הזה ועל הנפש הזאת, על כל מה שיש בהם או אין בהם. 'אני' היא המשתמשת במה שניתן לי. הדברים האלו קיימים בי – הם משרתים את ה'אני' שלי בעצם זה שהם קיימים, ואני משרתת אותם בכך שאני נותנת להם להיות. לכן, כל אי-שימוש בדברים האלו (התכונות, היכולות, כל זה) – הוא החטאה של המטרה שלשמה נוצרתי.

4. עכשיו, במקום להתגאות – אני חוגגת. במקום להיות לבד עם מחשבות על עליונוּת – אני מתפעלת ביחד. ובמקום נחיתות – אני מקבלת את מה שאני-לא – כתיאור, לא כהעֲמָדָה ערכית. זה פשוט ככה. 

 אפילוג אינסופי
לכן, עכשיו, כשאומרים לי תודה – אני יכולה לשמוע ולקבל אותה. פשוט לקבל. לא לקחת את זה אישית, בַּמובן ש"אני" עשיתי זאת, אבל גם לא להצטנע, כאילו זאת לא הייתי אני שם. אלא, כמו שאני מתבוננת על כל אדם אחר, רואה את ה'אני' שלו, כמופע אנושי שלם וייחודי, ולאהוב כל-כך הרבה דברים בו, וגם לא לאהוב חלק מן הדברים – פשוט כי יש דברים שאני לא-אוהבת, בלי שזה הופך אותם ל"לא-בסדר" – כך אני יכולה להתבונן גם על ארנינה, יחד עם אחרים, מבחוץ.

ובאופן ספציפי, לגבי ה'אני' ששמו ארנינה, אני יכולה פשוט להודות בהשתאות (לא ברור למי…) על שזכיתי לכל-כך הרבה מתנות, וליהנות מהן, לצהול אפילו, להתפעל, להתרגש. על שנפל בחלקי לאכלס, להזין, להעשיר – את המופע האנושי המסוים הזה (שגם הוא יתכלה ביום מן הימים, כמובן… אבל זאת שיחה נפרדת…). ולהוסיף על כל אלו תודה ענקית, על שזכיתי גם לַמתנה האדירה, של להיות יכולה להציע את מתנותיי המוּלדות ואף לתת אותן לאחרים, ממש להעביר הלאה. ועוד לחולל באמצעותן ריפוי. לפתוח חסמים. לפרוץ שבילים, לחפור מנהרות ולהגיח מתהומות. להיות מגדלור, פנס, חבל והשראה.

ועולה לי, עכשיו, תודה מרגשת, נוספת (מה, לא הספיק עד עכשיו?), לכל אחת ואחד מכם/ן. שקוראים את הדברים, עכשיו. שמעבירים את הדברים לאחרים, שבאים  לשמוע אותי, ללמוד, לצמוח, לגדול ביחד. שנהנים ממי שאני, במלואי. עכשיו, סוף-סוף, גם אני מרשה לעצמי ליהנות ממני, בלי פחד, יחד אתכם. ואני אוהבת אותי. תודה.

רגע! מה איתך?
מוכנ/ה לעצור רגע, בתוך המירוץ, ולעבור עם עצמך – את השלבים שאני עברתי?
לראות שגם את ואתה, בדיוק כמוני וכמו כל המיליארדים האחרים, נוֹצָקנו כבני ובנות-אנוש – שלמים, מלאים, מסוימים מאד, ייחודיים מאד, עם מורכבות אחת ויחידה – ואנושית, על כל מופעיה. שאין בה "בסדר" או "לא בסדר", אלא פשוט – ככה. בדיוק ככה. אולי יש בכם, בנו, דברים שאתם יותר או פחות אוהבים. אולי. ואולי זה בכלל לא חשוב? אולי הכי חשוב זה פשוט – להיות מי שאתם? ככה, בדיוק כמו שאתם? כשבאמת מרגישים את כל זה – פשוט מתאהבים. בעצמנו. וגם בכל העולם… זהירות! זה ממכר…

שתהיה לכולנו חירות מתמשכת
ושנהיה, סוף-סוף, אנחנו
ארנינה

נ.ב.!

1. כל מי שכבר כתבו לנו וביקשו לדעת עוד על תוכנית-הליווי החדשה, "המסע ממני אליי" (שזה ב ד י ו ק המסע המופלא הזה, אל מי שאתם באמת!) – אחרי החג אענה על כל שאלותיכם. בינתיים אפשר לקרוא מה שכבר כתוב על התוכנית ולהתלהב ממנה… 🙂  http://nvcbasic.co.il/relationshift

2. בהרצאה שנתתי ב-TedX, באוניברסיטת באר-שבע, דיברתי בדיוק על אמונת ה"לא יודעת", שהיתה לי על עצמי רוב חיי – ואיך יצאתי ממנה. הנה הקישור http://www.youtube.com/watch?v=whyB9vH8r5Q.