בלב חשוף

בסופו של דבר (או מוטב לומר, בראשיתו של דבר), חירות היא מתנת החיים הבסיסית של כולנו. אלא שהיא ניתנת לנו כשאנחנו עדיין לא מודעים. ובין

הפעם הלכנו על ארוחת-הבוקר. את מטעמי המקום כבר הכרנו לפני שנים, ובזכות הביקור השנתי שלנו שם אשתקד, נסענו הפעם בסקרנות עצומה. גם נפגוש שוב את

כן, אני מתכוונת לכך. וזאת למה? כי מה ששמענו אמש בביתי ממיקי קשתן (אחותי) הוא לא פחות מרעידת-אדמה תודעתית, שכל אחת ואחד מאתנו יכול ועשוי

לא הצליח לי היום. בכל בוקר, מזה שנים אחדות, לא משנֶה איך אני מרגישה, טרם קומי מן המיטה אני מעלה על פניי חיוך. שוכבת, מותחת

לפני שנה בדיוק הכרזתי, לעצמי ולעולם, ש-2015 תהיה שנת ההבראה שלי ביחסיי עם הכסף. (זוכרים/ות?) ואכן עשיתי הרבה. ודברים זזו. לא הכל נפתר, אבל בדיוק

"לא מסכימה שכל זה יימשך. לא מסכימה אפילו למחשבה שצריך לשאת את כל זה עוד יום אחד. כמה שנים אפשר לסבול ככה. לא מסכימה להפסיק

המקום: סלון ביתי (הקודם), רחוב ארלוזורוב רמת-גן. המועד: לפני כ-25 שנה. התפאורה: השולחן המכסיקאי המרהיב (שעבר אתי לסלון בדירתי הנוכחית, איך לא), משרידי הרָהיטים שמשפחת

האם הייתם מאמינים, שבשתי המלים הללו מקופל סבל של אחת-עשרה (11) שנות נישואין??? גם אני, אחרי שנים רבות מאד של עבודה עם זוגות (ועם אנשים

למי שליוו את ההרפתקאות המסויטות-למדי שעברתי בשבועיים האחרונים – קודם-כל שוב תודה, ושנית – יש חדשות טובות! אלוהי הוויזות האמריקאיות נטה לי בסוף חסד. הוא

למי שליוו את ההרפתקאות המסויטות-למדי שעברתי בשבועיים האחרונים – קודם-כל שוב תודה, ושנית – יש חדשות טובות! אלוהי הוויזות האמריקאיות נטה לי בסוף חסד. הוא

ראש-שנה ראשון בלעדייך בעיצומה של המולת הילדים בעוד אשתו-של-אח-של מלקטת אחד לאחד באי-נוחות מוסתרת את כל גרגרי האורז הלבן שנפלטו מידיה של בת השנתיים שלה

ברגע שראיתי את הפסל עוצר-הנשימה הזה – לבי נפער לרווחה וידעתי מה אני רוצה לכתוב לכם/ן. אסביר. דווקא מתוך התלאות הלונדוניות שעברתי בשבוע הזה (פתאום

להגיד שהכל הזוי יהיה מאד מאד זעיר. בעוד 3 שעות (עכשיו 15:30 בלונדון) תתאסף קבוצת אנשים אוהבים ליד הקבר של אחותי ענבל בקליפורניה. שנה חלפה.

אלה היו מאותם אירועים חד-פעמיים, שבהם רוח האדם ממריאה מעל למחסומים, נפש פוגשת נפש, הלב מתרחב לִמחוזות שרובנו כמעט אף-פעם לא מגיעים אליהם, והנפשות הנוכחות

כשיצרתי לפני כשנה וחצי את מופע התנועה הראשון בחיי, שנבנה על השיר שלי "תלויה", ידעתי כבר אז, שכמו אחדים משירַי, גם השיר הזה מדבר על

לפני שאני נכנסת למה שלי יש להגיד על "הקפה נגמר", מזמינה אתכם/ן לעצור רגע, לחשוב ואולי אפילו להקדיש 30 שניות ולכתוב לעצמכם/ן, מה האסוציאציה שעלתה

מילא הבחירות. שגם בשבילן נחוץ איזה ביעור פנימי, שלא לומר ניעור, כדי שנצליח – אלו שרוצים בכך, כמובן – שלא ללכת שולל אחר הקולות החיצוניים. אבל