
בלב חשוף
ברוכות וברוכים הבאים לבלוג שלי.
כאן תוכלו לקרוא מאמרים, הגיגים ושאר ירקות… מקווה שתֵּיהָנו.
ארנינה קשתן.

לא חייבים 40 שנה… (ועוד במדבר)
בסופו של דבר (או מוטב לומר, בראשיתו של דבר), חירות היא מתנת החיים הבסיסית של כולנו. אלא שהיא ניתנת לנו כשאנחנו עדיין לא מודעים. ובין

איש. מסעדה. טעם החירות בַּיום-יום וקינוח פוליטי.
הפעם הלכנו על ארוחת-הבוקר. את מטעמי המקום כבר הכרנו לפני שנים, ובזכות הביקור השנתי שלנו שם אשתקד, נסענו הפעם בסקרנות עצומה. גם נפגוש שוב את

רעידת-אדמה תודעתית בארגון העולמי של NVC
כן, אני מתכוונת לכך. וזאת למה? כי מה ששמענו אמש בביתי ממיקי קשתן (אחותי) הוא לא פחות מרעידת-אדמה תודעתית, שכל אחת ואחד מאתנו יכול ועשוי

מה לעשות עם הדכדוך הזה ועוד ביום האהבה
לא הצליח לי היום. בכל בוקר, מזה שנים אחדות, לא משנֶה איך אני מרגישה, טרם קומי מן המיטה אני מעלה על פניי חיוך. שוכבת, מותחת

למה הבאתי את זה על עצמי… (ועוד ביום-ההולדת???)
לפני שנה בדיוק הכרזתי, לעצמי ולעולם, ש-2015 תהיה שנת ההבראה שלי ביחסיי עם הכסף. (זוכרים/ות?) ואכן עשיתי הרבה. ודברים זזו. לא הכל נפתר, אבל בדיוק


פעם אחת ולתמיד – את אוהבת אותי או לא? (והפתעה חד-פעמית ממני)
המקום: סלון ביתי (הקודם), רחוב ארלוזורוב רמת-גן. המועד: לפני כ-25 שנה. התפאורה: השולחן המכסיקאי המרהיב (שעבר אתי לסלון בדירתי הנוכחית, איך לא), משרידי הרָהיטים שמשפחת

המדריך להצל(ח)ת היחסים בהורות – פרק א'
המדריך להצל(ח)ת היחסים בהורות מאת: ארנינה קשתן מומחית למודעות בתקשורת וביחסים, מנחה, מנטורית ו… מחזיקת-פנסים עוד פרטים על המדריך להצל(ח)ת היחסים להורים, תוכלו לקרוא כאן להורדת

א-ת מתקלחת?
האם הייתם מאמינים, שבשתי המלים הללו מקופל סבל של אחת-עשרה (11) שנות נישואין??? גם אני, אחרי שנים רבות מאד של עבודה עם זוגות (ועם אנשים

למה אחותי ענבל מעולם לא אמרה לבן שלה "תבקש יפה סליחה"
למי שליוו את ההרפתקאות המסויטות-למדי שעברתי בשבועיים האחרונים – קודם-כל שוב תודה, ושנית – יש חדשות טובות! אלוהי הוויזות האמריקאיות נטה לי בסוף חסד. הוא

למה אחותי ענבל מעולם לא אמרה לבן שלה "תבקש יפה סליחה"
למי שליוו את ההרפתקאות המסויטות-למדי שעברתי בשבועיים האחרונים – קודם-כל שוב תודה, ושנית – יש חדשות טובות! אלוהי הוויזות האמריקאיות נטה לי בסוף חסד. הוא

ראש-שנה ראשון בלעדייך
ראש-שנה ראשון בלעדייך בעיצומה של המולת הילדים בעוד אשתו-של-אח-של מלקטת אחד לאחד באי-נוחות מוסתרת את כל גרגרי האורז הלבן שנפלטו מידיה של בת השנתיים שלה

תכלה שנה ושכחותיה = LOVE
ברגע שראיתי את הפסל עוצר-הנשימה הזה – לבי נפער לרווחה וידעתי מה אני רוצה לכתוב לכם/ן. אסביר. דווקא מתוך התלאות הלונדוניות שעברתי בשבוע הזה (פתאום

למה האינטרפול עצר אותי בלונדון בדרך לאזכרה של אחותי
להגיד שהכל הזוי יהיה מאד מאד זעיר. בעוד 3 שעות (עכשיו 15:30 בלונדון) תתאסף קבוצת אנשים אוהבים ליד הקבר של אחותי ענבל בקליפורניה. שנה חלפה.

אפשר היה ממש להרגיש את הפלא באוויר
אלה היו מאותם אירועים חד-פעמיים, שבהם רוח האדם ממריאה מעל למחסומים, נפש פוגשת נפש, הלב מתרחב לִמחוזות שרובנו כמעט אף-פעם לא מגיעים אליהם, והנפשות הנוכחות


הקפה נגמר…
לפני שאני נכנסת למה שלי יש להגיד על "הקפה נגמר", מזמינה אתכם/ן לעצור רגע, לחשוב ואולי אפילו להקדיש 30 שניות ולכתוב לעצמכם/ן, מה האסוציאציה שעלתה

ביעור חמץ פנימי, משפחתי וחברתי – גם לקראת הבחירות ולא רק בפסח
מילא הבחירות. שגם בשבילן נחוץ איזה ביעור פנימי, שלא לומר ניעור, כדי שנצליח – אלו שרוצים בכך, כמובן – שלא ללכת שולל אחר הקולות החיצוניים. אבל