בלב חשוף

מדי פעם (וגם עכשיו) עובר בי גל אמתי של סקרנות, של רצון ממש לדעת איך הולך לכם/ן – עם עצמכם/ן, כזוגות, כמשפחות, כחלק מן החברה

שפיותי הרהוטה יש בה כדי להטעות מָשל מוּדעות או יכולת שליטה עצמית או לדעת הֲכָלָה את כאבֵי אחרים פירושם היחיד הוא – תום ההחלמה (שלי).

אז כן, למרות שכשהכרתי את השיר הזה האמנתי שסוף-החיים ממש לא רחוק, לתדהמתי המתמשכת כי רבה, הארכתי לחיות (אפילו אחרי אחותי הצעירה, שהלכה מכאן בת

אז כן, למרות שכשהכרתי את השיר הזה האמנתי שסוף-החיים ממש לא רחוק, לתדהמתי המתמשכת כי רבה, הארכתי לחיות (אפילו אחרי אחותי הצעירה, שהלכה מכאן בת

אחרת אין לי דרך להסביר את הקסם שהתחולל בביתי בחמישי האחרון. אז כדי שתחוו יחד אתי ולו קמצוץ מן ההתרגשות, נתחיל בחידון קטן. רואים את

אחרת אין לי דרך להסביר את הקסם שהתחולל בביתי בחמישי האחרון. אז כדי שתחוו יחד אתי ולו קמצוץ מן ההתרגשות, נתחיל בחידון קטן. רואים את

הדברים כאן לא פשוטים. לא מסוג הדברים שאני מדברת עליהם הרבה, אם בכלל, בוודאי לא דברים שרוב הא/נשים יודעים עלי. חומר אישי מאד ועדין מאד.

לא יעזור כלום, כשהנס הזה קורה, גם אם זאת הפעם האני-לא-יודעת-איזו שקבוצת א/נשים לומדת תקשורת מקרבת, הוא מרגש עד דמעות. הפעם שיתפה אותנו בנס שלה

צווחת הסירוב שהָמתה בתוכי כל הימים טרם השתתקותך האחרונה הפכה דממה חלולה את, שהיית לי אם ואחות ובת וחברה ומורה והשראה ופלא, נקטפת לבלי-שוב ממושב-המלכות

ענבל פרח חי שאת כשהסברנו לאנשים שָם בקליפורניה את פשר שמך התחייכו פניהם אל עומק הדיוק כשהראיתי לאנשים כאן ברמת-גן את זוהר חיוכך באחרונות תמונותייך

איכשהו, בתערובת של תבונה אינסטינקטיבית, קוצר-זמן (מרוב עשייה), טלוויזיה מנותקת (במכוון) מזה חודשים ותרגול פנימי כשאני מוצפת (או כי המצב או כי אחותי…), אני מצליחה

אני מסרבת להישאב אל הגרביטציה השבטית שהחליטה לכאורה את כולנו אני מסרבת להאמין לפטפוט הדורות שדִבְּרו על לא תרצח ובלשונם סכין מגואלת טעויות שגם הם

שלשום, בהפסקה שבין שני חלקי השיעור בקורס יסודות (תקשורת מקרבת), ניגש אלי אחד המשתתפים ושאל לדעתי על המצב. אמרתי שבשבילי הכל הזוי. "אז את מתעלמת?",