מה היה הדבר שהיפנט אותנו (לפחות אותי, אבל יודעת שאני לא לבד…) אל הגשש החיוור, ואל המערכון הזה במיוחד?

בדיוק אותו דבר שמהפנט ילדים קטנים אל סיפורים שהם כבר מכירים מכל כיוון אפשרי.

החזרתיות. השינון, דווקא של משהו מוּכָּר.

אז כן, גם אנחנו, ילדים בגוף של מבוגרים, אוהבים את המוכר. סיפורים, מוזיקה, מצבים, ריחות, אנשים… ובכלל זה גם חומרי-ידע, מידע, למידה, כל אלו.

את מרשאל רוזנברג, למשל (אבי התקשורת המקרבת), שמעתי אולי 50 פעם (באמת) במפגשי מבוא. וזה מוזר שבעתיים למי שהכירו אותו, כי הוא לא נהג לאלתר מי-יודע-מה… היתה לו מתכונת (אפילו מקומות קבועים שבהם היה משחיל בדיחה או נגינת גיטרה), הנושאים חזרו על עצמם (נהדר לאוהבי סדר וארגון…), המבנה היה ברור. לשמחתי, הוא קיים (כמובן) גם אינטראקציות עם הקהל (החלק האהוב עלי ביותר, כתלמידה וכמנחה, דווקא בכלל הלא-צפוי שבו…) (אני שומעת את שוחרי הסדר נאנחים…), ואכן, מבחינתי, שם התרחשו החלקים היותר מרגשים. (ואם הבנתם את הרמז הדק, זה גם מה שאני הכי-הכי אוהבת כמנחה… ותארו לכם איך מרגישים אוהבי-הסדר בקורסים שלי…).

אבל לא על זה התכוונתי להרחיב…

אלא להגיד לכם, שהחלטתי להשתמש בעיקרון האנושי הזה (העונג על חזרתיות-המוכר) ולתת לכם שי ממני, שבו תוכלו להיעזר, שוב ושוב, מרגע זה ואילך.

"מפתחות". ממש מפתחות. של "המצפן". 

למה אני עושה את זה? מִסיבה אחת גדולה, מפוצלת לשתיים.

בעוד 9 ימים בדיוק (וואו… הזמן באמת טס. ולזה דווקא לא התרגלנו… L) יוצא לדרך מסלול המצפן 2016-17. ובתערובת של רגשות (בעיקר שמחה ועצב) הבנתי, שלא בא לי שהידע משנה-החיים הזה יישאר רק בדל"ת אמות של משתתפי הקורס. אמנם חלקתי חלקים ממנו בסרטוני ההדרכה שלי (הארוכים והקצרים), ועוד חלקים ממנו משובצים בכל הרצאה שלי, כמובן בספר שלי ("להתאהב בעצמי מחדש") ובעצם נוכחותי.

אבל.

אני רוצה שמשהו מזה יישאר אצלכם/ן, חברי וחברות הקהילה שלנו, גם אם לא הצטרפתם לנבחרת התלמידים/ות בקורס עצמו. אני רוצה לתת לכם כלים למסע שלכם, גם אם הוא לא מתקיים במסגרת הקורס שלנו. אני רוצה שהמודעות המקרבת והמצפנית תחלחל בקרב יותר ויותר אנשים, ותמשיך לחולל את ההתמרה המדהימה שהיא מחוללת. כי הזמן קצר והמלאכה מרובה.

ובתוך זה מושחלת המחצית השנייה של הסיבה. והיא – בגילוי-לב מוחלט – שאם יש מי מקרבכם/ן שעדיין מתנדנד/ת, שהקול הקטן-גדול בתוכו אומר "כן!" למצפן (המשונה הזה), והקול הגדול-קטן משתיק אותו בעשרות סיבות ותירוצים, שהמתנה הזאת שלי תעזור לכם לקבל את ההחלטה הכה-חשובה הזאת, לקפוץ מעל להיסוסים, ולבוא לעשות אתנו את התהליך השלם. ככה נהיה ביחד עוד שליחי-תודעת-השינוי ונביא עוד יותר טוב לעולם ועוד יותר מהר. יש???

טוב. ניגש לעניין.

מעתה ועד פרוץ הקורס (20.11.2016), מדי יומיים ינחת בתיבתכם מסר ממני. כתוב, מוסרט, לא יודעת עדיין. הכל בהתהוות. מה שיהיה בו הוא הפזמון החוזר של ארבעת המפתחות של "המצפן". ואל כל אחד מהם נצמיד מקרה שיבהיר את המצב המוכר ולצדו ההתנהלות השונה שאפשר לעשות בעזרת אחד המפתחות (ו/או כולם). סיפור + תרגול = חזרתיות. ותפקידכם היחיד הוא… ליישם… (אם רוצים שינוי, כמובן…).

בהצלחה.

מתחילים.

אומץ. הראשון מבין הארבעה.

א.ה.ב.ה, זוכרים? (המפתחות עצמם).

אומץ.

הקשבה.

בחירה.

התמרה.

איכויות שמצאתי בתוך המלה הענקית הזאת, שיותר ויותר אני מבינה, מגלה ומפנימה, שהן-הן הנחוצות לכולנו כדי להוציא את עצמנו ממעמקי האוטומטים הרב-דוריים, וכך ללמוד לנהל יחסים, תקשורת, חיים וחברה אחרים לגמרי ממה שהורגלנו.

כל אחת מן האיכויות האלו היא נוגדן (אנטי-דוט) עמוק לאופן התנהלות עתיק, תקוע ותוקע (שימו לב לאותיות החוזרות! רק עכשיו ראיתי!). כל אחת מאפשרת לנו, בדרכה ובזמנה, ועוד יותר בשילוב עם האחרות, לפרוץ את מחסומי התודעה הרדומה שלנו, להפעיל שרירי שכל ולב שמזמן או מעולם לא הפעלנו וליצור לעצמנו, בהדרגה אך בהתמדה (חזרתיות, שינון, כן?), את מציאות חיינו הנבחרת.

למה נחוץ אומץ?

כי התודעה שלנו, כולל חלקיה החושבים, נשענת על התנהלותו של מוחנו הקדום, שכל מה שמעניין אותו הוא ההישרדות שלנו, לא הלמידה… (כי למידה היא "שינוי" ושינוי עלול בקלות להיות סכנה). לכן גם היא, בדיוק כמו הילדים, אוהבת מאד מאד לחזור, לשחזר ולהתבצר בתוך כל מה שהיא כבר מכירה… (גם אם לא כיף לה שם…).

אומץ נחוץ לנו כדי לצאת מן הכלוב הנוח של כל מה שמוכר. (כמובן, רק בתנאי שהמוּכר לא משרת אותנו). אומץ, חברים וחברות, הוא לא העדר-פחד. נהפוך הוא. הוא לפעול עם ולמרות הפחד. לראות את מה שמופיע בתודעה כ"מסוכן" ולפעול בכל זאת. לדעת שמה שאנחנו עומדים לעשות הוא לא "מקובל", "נורמלי", או "בסדר" חברתית, או אולי לא "רגיל" מבחינת התאים והמוח שלנו. ובכל זאת לעשות אותו…

למשל…

בן-זוגך מגיע שוב באיחור. את שוב רואה בזה חוסר-אכפתיות. זה שוב מעורר בך עלבון, אחר-כך כעס, אחר-כך אשמה. את שוב נזכרת כמה פעמים אמרת, הערת, צעקת, התחננת, והוא עדיין בשלו (חזרתיות, חזרתיות… לפחות בזה הוא עקבי…). את כבר יודעת שזה דורך לך על חוויות ילדות מכאיבות, אפילו הבנת כבר שהמוח שלך מספר לך שזה-אומר-שלא-אכפת-לו-ממך, ושזה לא באמת מה שקורה (כנראה…), אבל את עדיין מגיבה ב-ד-י-ו-ק באותו אופן (חזרתיות אמרנו כבר?).

התבונני רגע בכל התמונה הזאת. מה המאפיין העיקרי בה? נכון. חזרתיות. המפתחות בפנים… גם הוא, גם את, כל צעד כאן ידוע מראש. וזה בדיוק הזמן להרים ראש, להתבונן באומץ על המצב, להקשיב (זה המפתח השני, נעמיק בו בהמשך הדרך), לבחור במודע דרך התנהלות אחרת ו- הופה, לחולל את ההתמרה המיוחלת.

קלי-קלות, לא…? (לא!).

אז נחזור לאומץ. מה בעצם את יכולה לעשות שם, בתוך הרצף האוטומטי, כדי לצאת מהפלונטר השחוק הזה?  הרבה דברים, למען האמת. ואמנה רק אחדים מהם. את (וגם אתה) מוזמנת לרשום לעצמך עוד ועוד רעיונות (גם זו עשייה חדשה בפני עצמה!!!), שבבוא העת תוכלי לשלוף אותם, ליישם ולנוע לעבר השחרור הפנימי שלך מכלוב ההרגלים.

מה אפשר לעשות – באומץ (ובחזרתיות…) – במצבים של שחזור אוטומטי
  1. לנשום.
  2. לנשום שוב… (כן!!! זה לא באוטומט שלנו. בדרך-כלל במצבי דחק, גם אם הם מוכרים, הגוף מתכווץ. ואנחנו רוצים להכניס חזרתיות חדשה לסיסטם, זוכרים…?).
  3. להתאמן בדמיונך, מחוץ לסיטואציה, על האופציה של להגיב אחרת.
  • להריץ את הקטעים המכאיבים, להתבונן בהם בכוונה. (אגב… "להתבונן" זה גם השער הראשון מבין שבעת השערים של "המצפן"… שתי ציפורים במכה אחת…).
  • לשאול את עצמך מה בדיוק קורה לך שם… ("לשאול" = השער השני של "המצפן"…). אם כבר הבנת את הצרכים העמוקים שלך שמתעוררים במהלך הסיטואציה, לכי לרגעים שבהם את מגיבה באופן אוטומטי למרות שהבנת… שאלי את עצמך למה זה קורה לך. הקפידי שהשאלות תהיינה בלי שום שיפוט עצמי… (גם זה חידוש שדורש הרבה אומץ!). רק לשאול בחמלה, מה יכול להיות שקורה לך שם, ברגע שהוא עדיין עושה את שלו, למרות כל בקשותייך וכו', ואת מגיבה כריגל, למרות כל כוונותייך לא לעשות זאת.
  • להבין מה מתחולל בך, מה מקפיץ אותך כל-כך. יש שם צרכים עמוקים, יקירתי. למשל, לדעת באמת-באמת שאכפת לו ממך. או – לסמוך על עצמך, שכשאת מתאמנת על משהו, תוכלי גם להשתמש בו בזמן-אמת.
  • להרגיש את משמעות הצרכים האלו בשבילך. אלו צרכים יקרים, אל תמהרי רק להגיד אותם וללכת הלאה, תני להם לחלחל בתודעתך ובגופך.
  • לעשות דמייני את עצמך מגיבה אחרת. אולי "רק" שותקת. לא מתפרצת. (גם בשביל זה נחוץ הרבה אומץ. לעצור את האוטומט. לא להיות "צודקת". לא, זה לא פשוט).
  • לקבל. את עצמך, כן, את עצמך… אֶת האשה / הילדה הזאת, שצורחת גם כשהיא יודעת שזה "לא-בסדר". להזכיר לעצמך שאת אנושית… גם כשאת מגיבה באוטומטים, גם אם את "יודעת" כבר אחרת.
  1. להעלות על הכתב את כל מה שראית, הבנת, הרגשת, דמיינת את עצמך עושה (או לא עושה).
  2. לדמיין בלבך מה יכולה להיות החוויה שלו (בן-זוגך האהוב-האויב), כשהוא מגיע באיחור, ובעיקר כשאת נוזפת בו. תתפלאי, אבל גם בצד ההוא יש בן-אדם… עם צרכים אנושיים… עם הרגלים משתחזרים… פתחי את לבך באמפתיה אליו, בתוכך, ותראי כמה טוב זה עושה לך… (הרבה לפני שזה יגיע אליו במלים).
  3. מתישהו, לא מיד, את יכולה לנסות – באומץ רב מאד – לפנות אליו (לא תוך-כדי הוויכוח המר), לדבר אתו – שוב, אבל אחרת לגמרי.
  • (לדבר מהלב) – את יכולה לדבר על רגישותך לאיחורים שלו (ולאיחורים בכלל, מן הסתם). לשתף אותו בִּפגיעוּת מְרבִּית (פגיעות היא אומץ!) במה שמתרחש בתוכך. לבקש את הקשבתו והבנתו גם אם הוא לא מסכים איתך.
  • (לתת הכרה) את יכולה – חשוב ביותר – להגיד לו שברור לך כמה קשה לספוג את טענותייך. בהחלט אפשר להוסיף, שאת ממש-ממש עובדת בתוכך על לראות גם את הצד שלו, ושאת מנסה בכל מאודך לא להאשים אותו, כי את יודעת שגם הוא פעל ופועל מתוך צרכים אנושיים.
  • (להביע אמפתיה) את יכולה אפילו להוסיף, בקול ובעדינות, כמה ניחושים אמפתיים על הצרכים שלו.
  • (להישאר בנוכחות) קחי בחשבון שהוא עשוי להגיב בהשתוממות ולהיסגר… אל תיבהלי… (אומץ!!!). המשיכי. הוא לא רגיל לשמוע אותך ככה, הוא רגיל שאת מאשימה… גם הוא צריך זמן להתרגל לדמות החדשה שבוקעת ממך…
  • (חשיבה משותפת על פתרונות) באותה שיחה או בבאות אחריה, את יכולה להציע ששניכם ביחד תחפשו דרכים חדשות כדי להתמודד עם הסיטואציה המכאיבה הזאת (שכמובן מכאיבה לשניכם). תתפלאי מה ייצא משיחה כזאת, כשהיא מתנהלת בפתיחות, בפגיעות, בסקרנות אמתית ובהתכוונות לעשות זאת ביחד.

כל זה ועוד – כשמחליטים שאנחנו ממש, אבל ממש, רוצים לצאת מהכלוב.

וזה דורש אומץ כי לא לימדו אותנו לעוף בלי המשקולות של כל ההרגלים. מה לעוף… אין לנו מושג אפילו איך ללכת בלעדיהן, כל-כך התרגלנו לקיומן. אז לעוף…? (כן… גם אם לא מיד).

אז סבלנות, סקרנות והרבה-הרבה חמלה לקושי של המוח הקדום שלנו (ושל הצד השני…) להסתגל לַשינויים הקטנים-ענקיים האלו, שניקח על עצמנו באומץ נדיר, בשם התשוקה שלנו לחופש ולאמת.

אוקיי??

זהו…

זוהי המתנה הראשונה… מתנת האומץ.

בעוד יומיים המפתח הבא.

ובינתיים – מה תקחי על עצמך מתוך הרעיונות שהוצעו כאן? ואתה? ומה יעזור לכם להתמיד?

כתבו לי. אני רוצה לעזור. וזה לא קל. ועוד יותר לא קל לעשות זאת לבד. (לכן באים לקורס… חחח).

נראה אתכם/ן…

בא.ה.ב.ה,
ארנינה

תגובות

תגובות