בלב חשוף

באחד הימים הלוהבים של השבוע שחלף, בעודי מהססת בפתחו של בית-קפה אם להיכנע לעייפות, לחסוך לעצמי את ההכנה בבית, ופשוט לאכול כאן, עכשיו, ארוחת-צהריים כלשהי,

זאת היתה שיחה מאד מאד לא-פשוטה. מאד. אך בסופו של דבר – מכוננת. לכל אורך השעתיים ומשהו, שבהן חצבנו (אחותי מיקי ואני) את מילותינו מתוך

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי אִשָּׁה לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקְּוֻצּוֹת הַשֵּׂעָר הָעֲשִׁירוֹת שֶׁכְּבָר הָיוּ שָׁם – כָּךְ מְסַפֶּרֶת אִמִּי – יִדַּלְדְּלוּ גַּם הֵן בְּעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּסָּע לִכְלַל נְטִיפִים נוֹשְׁרִים

***לדבר את זה, לדבר את זה, לדבר את זה*** שלוש מהמורות-ענק התייצבו לפניי בשבוע החולף, מזמינות אותי לעוד התקלפות מעוד שכבות-פחד או בושה, לקראת יום

תקציר העלילה אני שרויה בימים אלו בעיצומה של דרמה משפחתית פתאומית (שאמנם היתה יחסית צפויה, אך כדרכן של תפניות לא-נעימות, הגיעה בהפתעה), ומוצאת את עצמי

מכל הכיוונים לנקות, לנקות, לנקות, לנקות, בפנים, בחוץ, בעליונים, בתחתונים מהעבר מהעתיד מלפנים, מאחור, קולות, מראות, מחשבות, פחדים, מה שאמרו, מה שאומרים, מה שהוקפא כבר

כשהייתי בת 14 ניגשתי באחד הימים, בדחילו ורחימו, אל אבי. מתוך השילוב הנפתל בין פחד, אשמה ובושה, בצד כמיהה לביטוי עצמי, חופש והכרה, העזתי להביא

קְטִיעוֹת את זוכרת כש… או אמא ביקשה למסור לך… או שמעת כבר על… איפה אניח את כל המשפטים והמלים והמחשבות והתמונות שלא יחצו עוד את

מצטער, המעדנייה סגורה כבר… ככה הוא אמר לי, הבחור הצעיר, הנאה, בהיר-המבט הקפוא, כשביקשתי גבינת גאודה עיזים. היום – שישי, השעה – 15:32. בחוץ אחד

זה קרה בשבוע שעבר. ולפני יומיים זה הפך לפוסט (סוער למדי) בפייסבוק. וואו. האומץ שנדרש ממני לכתוב את זה (שלא לדבר על תוך-כדי האירוע עצמו…).

לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי. לבדי. כלומר, עם עצמי. מהורהרת ועצובה. למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות

לפני כמה שנים ישבתי על הספה האדומה בסלון שלי. לבדי. כלומר, עם עצמי. מהורהרת ועצובה. למרות אינספור התובנות והגילויים והפענוחים שכבר חוויתי, ואחרי עשרות הקליפות