למה צרחתי על אמא שלי (ואיך זה קשור למצפן)

זה קרה בשבוע שעבר.
ולפני יומיים זה הפך לפוסט (סוער למדי) בפייסבוק.

וואו.
האומץ שנדרש ממני לכתוב את זה (שלא לדבר על תוך-כדי האירוע עצמו…). וההדים שממשיכים להגיע.

אז החלטתי לשתף גם אתכם/ן בַּמהלך הזה (שטרם הסתיים… הפרק הבא, עם אמי ואחותי, מחכה לנו ביום שני הקרוב…). כי הוא אכן יוצא-דופן גם בשבילי, כי אני עצמי עדיין לומדת ממנו, כי ראיתי, תוך-כדי קריאת התגובות הרבות והעשירות, עד כמה הנושא עצמו נוגע לרבים/ות ועד כמה, דווקא בשל העובדה שאני מנחה / מנהיגה, חשוב לי מאד להתייחס בחשיפות ובכנות לדברים. אולי זאת הנקודה המשמעותית מכולן, שמובילה אותי להביא את הדברים גם לבמה הזאת. העובדה שלקחתי על עצמי, כבר לפני שנים רבות, להוביל דעה (שלא ממש מקובלת) ולעמוד מאחורי מה שאני מאמינה בו, גם כשהמסר שאני מביאה לא בהכרֵח מתעכל בקלות ועוד יותר מכך, כשאני בעצמי נקראת לבחון את התנהלותי ביחס לערכים והעקרונות שבהם אני כה מאמינה. אז כותרת האירוע היא מה שקראתם/ן: צרחתי על אמא שלי.

מיד אתן את הקישור לדף הפייסבוק שלי, שבו גם תוכלו לקרוא את עשרות התגובות המרתקות שנכתבו כבר, וגם את תשובותי לאלו מהן שכבר הספקתי להשיב עליהן. באמת מרתק ביותר, גם כשיש קולות שממש, אבל ממש לא אהבו את המהלך שלי.

אבל דקה לפני כל זה – איך זה קשור למצפן (ולמה חשוב לי כל-כך להבהיר זאת)?

כי בסופו של דבר, גם החיים הפרטיים שלי קשורים קשר בל-יינתק בעשייה החברתית שלי, בדיוק מפני ששניהם ניזונים מאותו מזון רוחני-רגשי. של האמונה העצומה שיש לי בכוחה של המודעות הבוחרת שלנו ליצור טוב, לחיות בחמלה, לגלות מה חוסם אותנו מלהופיע במלואנו בעולם ולדעת איך לנווט אותנו (בעזרת מצפן עמוק ומדויק…) ליצירת העולם שעליו כולנו בעצם חולמים – מֵעבר לכל מה שמפריד בינינו, באמת או לכאורה.

ואת כל זה, כל זה (ועוד המון) – אני מלמדת בקורס "המצפן".

• לא במקרה א/נשים עוברים בקורס-ההיתוך הזה מהפכים אישיים, משפחתיים, מקצועיים וחברתיים שהם אפילו לא ידעו לחלום עליהם לפני כן.
• לא במקרה הם זוכים בכלים שמעניקים להם חוסן מזן שלא הכירו.
• לא במקרה הם לומדים להתנהל גם במצבים מאתגרים (כלומר, בחיים…) באופן שמפליא גם אותם (ובוודאי את הסובבים אותם).
• לא במקרה הם מקבלים מפת-דרכים שמאפשרת להם להוביל רבים ורבות אחרים אל היעדים הנכספים האלו ואחרים, בחייהם שלהם.

כי "המצפן" הוא דרך-חיים.

שהתגבשה בתוכי במשך עשרות שנים. וכמו שהיא מאפשרת לי לחזור למרכז הפנימי שלי גם כשיוצאים ממני דברים שהייתי שמחה שכבר לא יהיו שם (כמו לצרוח על אמא שלי, למשל…), כך היא עושה את הקסם הזה, שוב ושוב, להמוני א/נשים אחרים. וכך היא עוזרת לעוד ועוד א/נשים לבנות לעצמם ולאחרים את המציאות החדשה, השפויה, האוהבת, של חיינו עלי אדמות.

ולזה אני מזמינה גם אתכם/ן.
כאן.
עכשיו.
להיכנס לקישור, לקרוא עוד על מה קורה אצלנו, בקורס המצפן, להידלק על האפשרות המהממת הזאת, ולבוא אלינו, לנבחרת האמיצים/ות המובילים/ות את השינוי העצום הזה. לעולם שמאפשר לחיות באמת אחרת לגמרי. עם עצמנו, עם הקרובים לנו, עם המטופלים שלנו, עם החברה. זה הקישור למידע על קורס המצפן.

 

וזה מה שכתבתי בפוסט –

צרחתי על אמא שלי לפני כמה ימים.
לא קורה המון, אבל הפעם היתה אחת החזקות שבהן. פשוט יצאתי מדעתי.

והחלטתי לכתוב כאן, למרות כל מה שעשוי / עלול לעלות בעקבות זאת.
למה? אולי לקבל הד. אולי תמיכה, הבנה, חיבוק. (גם כלפיה…). אולי לחלוק קצת תקווה. גם קצת למידה. כל זה. (פייסבוק הפך למין יומן חי, לא?)

מעשה שהיה כך היה –
הייתי בדרכי הביתה מהסינמטק (שאילו אפשר היה, הייתי פשוט עוברת לגור בו), השעה סביבות 22, אני מרוטה מעייפות, אבל לא ויתרתי על אהבתי ועל החמצן שזה נותן לי.
מתקשרת לאמא. (כבכל יום, פעם שנייה או שלישית באותו יום שאנחנו מדברות).
בעיקר מקשיבה (שוב) לסיפורי הקשיים הבלתי-נגמרים שעוברים עליה, לבי נכמר, סופגת, שוב, את בדידותה המוחצת, מתקשה (שוב) לעמוד בה.
עושה בתוכי, שוב, את ההפרדות המתבקשות בין חייה לבין שלי, מזכירה לעצמי שֶאֵלו בחירות שלה, שאני לא אחראית, שזה שאני מקשיבה לה זה כבר הרבה, כל מה שזוכרת לחשוב. (לא שזה פותר משהו, אבל מאפשר להמשיך להיות נוכחת).

נושמת, כמובן.
היא שואלת, בין היתר, מתי אבוא אליה.
אני אומרת ביום שני (אתמול).
היא שואלת לשלומי, אני אומרת עייפה נורא, ומספרת לה בחצי-משפט על הסרט שראיתי (שגמר אותי… "דניאל בלייק").
השאלה הבאה שלה היא זאת: "אז למה את הולכת לסרט כשאת כל-כך עייפה?"
לכאורה שאלה אכפתית, לא?
אז זהו, שלא.

כאן יצאה ממני השאגה. שאגה, לא פחות. "לא!!!!!!!!!!!! את לא תגידי לי מה לעשות עם החיים שלי!!!!!!"

ואני רועדת מזעם אין-אוני, מייאוש, מבדידות (שלי) אל מול המניפולציה שלה, שהיא – שוב – לא ערה לה, לא אומרת אותה, לא עוצרת רגע כדי למנוע אותה.

כן, כן, אל תזדעקו.
אני יודעת שכל אלו שיפוטים. או לפחות פרשנויות. כי אין לי דרך לדעת שזה מה שקורה בתוכה באמת. אבל זה מה שעבר עלי.

והצרחה הבאה יוצאת: "למה את שואלת אותי על הסרט???!?!?"
היא נבהלת, כמובן, שואלת למה כל-כך נורא שהיא שאלה.
אני ממשיכה, הפעם בלי לוותר.
"כי את לא שואלת אותי בגלל שאכפת לך מהעייפות שלי!"
היא תמהה (ואני שומעת שהיא באמת מנסה להבין). "ארניני, אני מבינה שאת לא רוצה שאתערב. אני מבטיחה לך שלא אשאל יותר".
אני לא מוותרת. ממשיכה לצרוח. "לא!!! אל תבטיחי לי! זה בכלל לא העניין!"
היא מנסה להגיע אל לבי. "את מאמינה לי שאני מתכוונת לזה, כשאני אומרת לך שלא אשאל?"
אני – "זה לא קשור!!!"
היא משחילה ניסיון נוסף להבין מה כן העניין.
ואני אומרת. (צועקת). "את שואלת אותי כי את רוצה שבמקום שאלך לסרט, אבוא אלייך!!!"
היא שותקת. אני דוחקת. (עדיין בצעקה). "תסתכלי פנימה!!! תמצאי את זה! את חייבת למצוא את זה!"

וברגע הזה היא עושה את הבלתי-ייאמן. היא לוקחת אחריות. היא מכירה בָּאמת. "כן, אני יכולה לראות שהיה שם משהו מזה".

אני עדיין רועדת, אבל שומעת. שותקת.

היא שואלת אם זה עוזר לי, שהיא ראתה. אני אומרת – כן. ולאט לאט נרגעת.

זהו. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. שהיא רואה. ושהיא מכירה בזה.

זה לא שאני לא מבינה את הזעקה שלה. נהפוך הוא.
אבל אני כל-כך כל-כך משוועת לכנות.
הנפש שלי קומלת כשאין דיבור ישיר. אמתי. אמיץ.

לא במקרה אני מלמדת, בהתעקשות של שנים, את מה שאני מכנה "השיחה הלא-מדוברת". כולנו כל-כך פצועים, מבוהלים, פוחדים ש(שוב) ישפטו אותנו, לא יקבלו, לא יבינו, כל זה ועוד המון כיווץ, שאיבדנו את האמון שאם נגיד את עצמנו חשוף ופגיע, זה יזכה להתייחסות כלשהי. אז למדנו להסתיר, לעוות, לכסות – גם מעצמנו.

מגיל אפס, לפעמים, אנחנו נאלצים להמציא לעצמנו אמונות והסברים והרגלים ודפוסים (של הסתרה, וריצוי, ותובענות, ומרד, כל הקשת האפשרית), שיסדרו לנו את עצם הסיכוי להתקיים בָּעולם המסוכסך שאליו בקענו. כי גם את הורינו והורי-הורינו כבר פגשנו פצועים, כי כל הזוועות שלהם קרו הרבה לפני שאנחנו הגענו, דורות לפנינו…).

אמא שלי, שנולדה אל תוך מציאות מאד מאד לא פשוטה (היא כמעט מתה, כי תולעת שרשור אכלה לה את המזון שלה בעודה בבטן אמה, פשוטו כמשמעו), ונזקקה לטיפול רב וממושך מאד (כמה שנים) כדי להבריא ממחלת הרַכֶּכֶת שאיתה נולדה, למדה להאמין שרק כשהיא במצוקה – יש סיכוי שיטפלו בה.

את ההבנה הזאת עליה, על הפצע שהיא נושאת, על המחירים שהיא כבר שילמה וממשיכה לשלם – על לא-עוול בכפה – על תולדותיה שלה, הבנו מיקי (אחותי) ואני ממש בימים האחרונים (אחרי מקרה-הצרחה האחרון שלי). חלקים מן ההבנה הזאת ראיתי בהדרגה עם השנים, אבל משהו התבהר לנו בעוצמה עזה שלשום, ולבנו נרעד.

והחלטנו לדבר איתה את כל זה.

בשם האמונה האדירה שלנו (האחיות) בלדבר את השיחה הלא-מדוברת. בשם הסיכוי שלמרות גילה המופלג (88), אולי גם הפעם, כפי שקורה לה לא-פעם בשיחות עם שתינו (ועם ענבל, כשהיתה אתנו), היא תראה, תבין, תתעשת ותעשה משהו אחר. למען עצמה. וגם למעננו.

וההכרה שלה במה שאכן היה שם, באירוע הצרחה, כשאמרה מה שאמרה על זה שהלכתי לסרט, נתנה לי ולמיקי דחיפה עצומה אכן לקיים את השיחה הזאת, על מה שראינו לגביה, למרות העומס הרגשי האדיר שבחומר הזה. כנראה שאנחנו בכל זאת סומכות מאד על כוחות הנפש של האשה הזאת, אמא שלנו.

אעצור כאן.
אולי / כנראה אשתף אחרי שיחת הסקייפ המשותפת (שמתוכננת ליום שני הקרוב בבוקר…). מאד חשוף. מאד חשוב… אנחנו מעצבות את חיינו. אנחנו מציעות לה לגעת גם בחייה שלה. מקוות שזה יעשה לה טוב. סומכות גם עלינו… שנדע להתנווט גם בשיחה המורכבת הזאת.

אמא'לה… (תרתי משמע, כמובן…).

אז…

אם משהו מזה דיבר אליכם/ן, הצטרפו אלינו לקורס הקרוב.
או בואו לסמינר-המבוא המדהים שלנו "מאחורי המסיכה" ותקבלו הצצה (מטלטלת לרבים/ות…) לתכנים של "המצפן".
בואו הצטרפו למעגל מתרחב והולך של גברים ונשים, מכל הגילים, שבחרו לחיות באותנטיות עמוקה, בלי מסיכות, באומץ ובחיבור עמוק לעצמם ולאחרים.

ואולי גם אתם/ן תהיו חלק מהאנשים המרגשים שעושים אתנו את הדרך…

ההרשמה לקורס וגם לסמינר "מאחורי המסיכה" בעיצומה.

מחכות לכם/ן באהבה.

נ.ב.
אם רציתם לקרוא חלק מעושר התגובות בדף שלי בפייסבוק (מה שכתבו ומה שהשבתי) – תוכלו להגיע מכאן.