ממש כמו הקופצים באקפולקו, שמרחוק נדמה שאין גבול ליכולתם, שלא לדבר על האומץ. כך היא.
רק שאצלה זה בלי ניסיון קודם, (כמעט) בלי חבל הצלה ועם פחד משתק.
אז הפחד – כלומר, האומץ – אני מאמינה שקיים גם אצלם, הקופצים השריריים, השזופים, הנועזים. כי אומץ בשבילי, למי ששכחו, זה לא היעדר פחד. זה ללכת עם הפחד, למרות הפחד, לפעמים אפילו בעזרת הפחד (כי המטען הכימי שלו הוא עצום).
אלא שהיא (מטופלת שלי), מתוך היום-יום התקוע שלה כבר יותר מעשר שנים (כך לתחושתה), צריכה לגייס עכשיו את כל משאביה – שכמעט שכחה איפה הם – ולקפוץ לתהום הזאת. של לחיות אחרת מבלי שהיא יודעת איך ה"אחרת" הזה בכלל עומד להיראות.
למה? כי היא רוצה. כי נמאס לה עד להקיא מן התקיעות הנוראית. כי היא יודעת היטב באיזו קלות היא שוקעת לסיפורי-זוועה על עצמה, שמנציחים את התקיעות הזאת ולכן מתאמנת כבר כמה חודשים בלדבר אל עצמה אחרת (כי היא רואה איך בעצם שינויו של הדיבור הפנימי טמון הסיכוי לריפוי שלה), ומרגישה בשלה לפרוץ את ההסגר הנפשי והפיזי, שגזרה על עצמה בעזרת המלים הקשות אל עצמה.
והיציאה מבית-הכלא הפנימי הזה דורשת מהלך אמיץ ביותר. כי היא כרוכה לא רק בפרידה מסיפור עתיק על עצמה, שהיא כבר יודעת שהוא המצאה מוחלטת, אלא גם ממקום ומאיש.
וזה מפחיד שאפשר למות (כמעט פשוטו כמשמעו…). כי לקפוץ החוצה מן הסיפור שלנו על עצמנו הוא פרידה מן הזהות שלנו, מכל מה שדרכו הכרנו ולמדנו לזהות את עצמנו. שבלעדיו אין לנו מושג מי, מה ואיך אנחנו בעולם. לכן המוח הקדום מעדיף להשאיר אותנו שם, לא משנה כמה רע לנו, ובלבד שהוא יגונן עלינו מפני הלא-ידוע.
אני יודעת את כל זה, כי גם אני הייתי שם. יותר מפעם אחת בחיי.
ובשיחה האחרונה שלנו, ערב הקפיצה שלה, שיתפתי אותה בעוד חלק מן הקפיצה האחרונה והאדירה שאני עשיתי, לפני שנים אחדות. סיפרתי לה על המחיר הענקי, הכואב עד טירוף (של ויתור על קשר עם אדם אהוב מאין כמוהו), שהסכמתי לשלם, בשם החירות שלי. בשם היציאה לחופשי מכבלי הכלא הפנימי, שגזרתי על עצמי במשך שנים.
ובעוד שתינו דומעות ביחד, היא קלטה. דווקא מן הסיפור שלי, שהכאב בו ברור ושקוף, היא חוותה את עוצמת הוויתור שלה על עצמה, במשך כל-כך הרבה שנים. את הפחד להיפרד מכל מה שמוכר לה, שהחזיק אותה בַּתקיעות בעוצמה כל-כך משתקת, ומן העֵבר השני, שבו נדלק לה האור, את התקווה וההשראה, שהיא "חטפה בפרצוף", מן הסיפור שלי.
סופו של הסיפור שלה עדיין לא כאן. היא נערכת, ממש בזמן כתיבתן של השורות האלו, לַקפיצה. היא מתבוננת, באומץ עילאי, היישר אל תוך התהום, ואוגרת את כוחותיה כדי לעשות את הצעד. והיא תעשה אותו. גם אם ייקח לה עוד קצת זמן.
ואת? ואתה??
נותרו עוד יומיים בלבד לסגירת הדלתות למסלול המצפן. נותרו שבועיים לפתיחת הדלתות לקורס בתקשורת מקרבת (בזכרון-יעקב). כל אחד מן השבילים האלו יכול להעלות אותך על הדרך המופלאה של המסע החדש למפגש-של-אמת עם עצמך.
אז לאחרוני ואחרונות המתלבטים/ות – אנחנו כאן, בהכנות אחרונות ומרגשות ביותר לפתיחת מסלול המצפן, כשברקע ישנה הזמנה לוהטת, לתהליך המרגש של למידת יסודות התקשורת המקרבת בזכרון יעקב. ועוד עם רוני כ"ץ…
ממש מחר רוני תעביר מפגש הכרות בזכרון יעקב לאלה מכם שרוצים להתוודע לגישה ולהחליט אם להתחיל לצעוד בדרך המקרבת… – לפרטים והרשמה – לחצו כאן
לא אכביר מלים. האפשרויות פתוחות לפניך. מה שמחכה מן העבר השני – אין לו תיאור במלים. התמורה על אגרת הנסיעה במסלול החד-כיווני הזה לא תסולא בפז. האני היהלומי שלכם מחכה לכם שם.
בואו לפגוש את עצמכם. מחדש ואחרת.
בברכת חיבור-שמעבר-לפחד
ארנינה ("מתכוננים-להמראה-אל-עצמנו") קשתן