כשהייתי בת 14 ניגשתי באחד הימים, בדחילו ורחימו, אל אבי.

מתוך השילוב הנפתל בין פחד, אשמה ובושה, בצד כמיהה לביטוי עצמי, חופש והכרה, העזתי להביא אליו את מה שחשבתי שיהפוך להיות, בתמיכתו הבלתי-מסויגת, ספר שירַי הראשון.

איזו תמימות.

ברגע שבקעו מפיו המלים "כאן וכאן את צריכה לתקן", חזרתי בבושת-פנים אל חדרי וגנזתי את כל הדפים. באותן שנים (ועוד רבות אחריהן), מבט, מלה וכמובן ענישה מאבי היו הכוח המולך בחיי. לא ידעתי את כל מה שלמדתי אחר שנים של חיפוש, שאני מוותרת על עצמי תמורת תקווה חסרת-תוחלת לזכות ממנו לאישור, הכרה, חיזוק, נראות. הייתי שבויה בתוך הנדר הגדול של חיי, מאמינה לדברי הרמיסה התמידיים שלו, שמהם הסקתי שאני "מקרה אבוד".

ורק ב-1986, בעידודו של המשורר יעקב בסר ז"ל, העזתי לצאת לאור עם ספרי הראשון, "מי שמכיר אותי עכשיו" (בהוצאת אל"ף, שגם היא כבר פסה מן העולם).

ואני משתפת אתכם/ן היום באחד השירים מן הספר הזה, "שנה טובה", שנכתב באותה שנה, כשאני בת 14.

הסיבה שהחלטתי, בהיסוס רב, להביא את החומר הלא-פשוט הזה, למי שקוראים/ות אותי – לרוב באהדה, כפי שאני חשה מן ההדים המגיעים אלי – היא שאני רוצה לתת לכם השראה עם תחילת השנה החדשה, ולקראת יום כיפור הקרב ובא.

להגיד שאפשר.

אפשר לצאת ממקומות אפלים.
אפשר לקום מנפילות.
אפשר לגדול מתוך כאב.
אפשר להצמיח כנפיים.

וחולקת אתכם את השיר הזה כתזכורת לַרגעים הקשים שכולנו עברנו ועוברים, ולרוחנו האדירה, שמצליחה, למרות הכל, לצאת מהם, לגדול מתוכם ולפעמים אפילו לסייע לאחרים בחיפושיהם שלהם.

ואולי תוכלו, כמוני אז, לעשות בַּימים האלו חשבון נפש אמתי עם עצמכם, להתבונן באומץ פנימה, לשאול, להמתין לתשובות, להבין. ושלא כמוני אז, לעשות את כל החיפוש הזה באהבה עצמית עמוקה, בפתיחות נטולת שיפוט עצמי לְמה שלא עובד לכם ובסקרנות מלאה לַתחנות הבאות במסע החיים שלכם.

את השיר עצמו תמצאו בסוף הרשומה.
אשמח אם תבחרו להתחבר אליו. ובעיקר אם למרות הכאב הגלום בו, תשאבו עידוד מן האפשרות שאני מניחה לפניכם היום.

בהתבוננות עדינה וחשובה

אני משערת שאתם מבינים, שאלמלא מצאתי את הדרך להשתחרר מן הכישוף הרב-דורי שעליו גדלתי, לא הייתי כאן, מביאה חומרים טעונים מזמנים אחרים. ושאלמלא ההתעקשות שלי על אמת אפשרית ועל חירות אחרת, לא היתה נולדת שיטת "המצפן", לא היו כבר מאות רבות מאד של א/נשים שנעזרו בכלים המרגשים שגיליתי כדי להניע את תהליכי השחרור שלהם ושל אחרים ולא הייתי כאן עכשיו, מזמינה גם אתכם, שקוראים את המלים האלו ממש ברגע זה, להאמין שגם אתם/ן יכולים/ות.

אמנם נדרשתי לשנים רבות כדי להשיל מעלי את שכבות הפחד, האשמה והבושה, לגלות את קיומו ואחיזתו האדירה של הנדר הפרטי שלי, ואף להשתחרר ממנו. אמנם נזקקתי לאומץ אדיר כדי לבתק את חבל-הטבור שהמשיך להחזיק אותי קשורה אל אבי ועברתי תהפוכות רבות עד שלמדתי להביא יותר ויותר מזור לחלקיי הפצועים.

אך כנראה שדווקא המסע המסוים הזה, בדיוק כפי שהתנהל – ועדיין מתנהל כמובן, הוא שכיוון אותי אל הפיכתי למי שאני, ונתן בי את המתנה, שעליה אני מודה בהשתאות מתמדת, להיות מורת-דרך לרבים ורבות אחרים, להחזיק להם בחמלה רבה, את הפנס, וללוות אותם, ללא פשרות, בדרכם אל חירותם הפנימית הגדולה.

ולכן, מן המקום שאליו הגעתי, אחרי שנים של חיפוש ותעייה, גילוי ובקיעה, אני מזמינה אתכם/ן, מכל הלב, לפנות זמן להרהור עמוק על עצמכם. להתייחדות עם עצמכם, להתבוננות, הקשבה פנימה, נשימה וקבלה עמוקה.

לא משנה איפה אתם/ן במסע שלכם/ן. כל עוד תצליחו למהול בו חמלה במינון גובר והולך, ולזכור שגם אתם/ן התחלתם את דרככם בפלנטה הזאת כתינוקות בני יומם, שגם אתם נתקלתם בָּהמצאות העקומות של האנושות, שגם אתם נדרשתם לתעצומות נפש כדי להתגבר על מחסומים רבים ולא צפויים, וגם אתם ידעתם ליצור לעצמכם מבנים שלמים ששמרו עליכם בדרך, כך יילכו ויתגלו לעיניכם החלקים הנסתרים בדרך הזאת, הלב ייפתח ויתרכך והחיים בתוך עצמכם יילכו ויתעצבו יותר ויותר כמו שתמיד איחלתם לעצמכם.

יום כיפור הוא הזדמנות להתנסות בלפגוש אתכם ברכּות. לשבת עם עצמכם. לנשום. להרפות. להבין. לחבק. לראות את הדרך הענקית שכבר עשיתם, את מה שכבר יש לכם, את ההישגים הענקיים שכן השגתם. לא להתחפר במפח-הנפש ממה שלכאורה הייתם אמורים כבר "להשיג". כי אין דבר כזה. ואין גיל "נכון" לדברים. ואין קצב "נכון" לכולם.

יש המקום שבו נמצאים עכשיו. בדיוק זה, לא יותר ולא פחות. והוא זה שמחכה לכם כדי שתמשיכו לצמוח באהבה למי שאתם. ואם תדעו לחבק אותו, ולהתחבר באמת לכוחותיכם העצומים, תוכלו לצאת מעברו השני של היום המיוחד הזה כשיש לכם הרבה יותר את עצמכם/ן – המתנה הגדולה ביותר שניתנה לכם כבני ובנות-אדם.

גמר חתימה טובה,
ארנינה 

שנה טובה

כולם הלכו אל בית-הכנסת
לברך את ראש-השנה
ואת איש אחיו.
ואני לא הלכתי לבית-הכנסת
לברך
שם
את ראש-השנה החדש.

אמרתי:
אעשה לי, השנה, ראש-השנה עִמָדי בביתי,
והלוך לא אלך אל בית-הכנסת.
וראש-השנה שהלך לו אל בית-הכנסת
אל המון-כולם החוגג-מרשרש
עבר בדרכו אצל השולחן שעל-יד חלוני
(שישבתי וחיכיתיו, לו,
אני לבדי, יחידה,
ונפשי עמדי
ולא אביתי ניפגש כמו כל ההמונים שבבית-הכנסת
ריקם;
חפצתי נהיה שנינו, אני והוא, ולבדנו-שלנו
לבד)
ואמר אלי
אֶת שאמר.

אז אמרתי:
אשב לי כאן עשרה ימים
ועשרה לילות
ואחשוב ואַחשֵב את מה שיש לחשב.
ואומַר לאלוהים מעט מזאת.
ואחכה ליום הכיפורים.

ואשב לי אל השולחן שאצל חלוני, בביתי,
עשרה ימים ועשרה לילות,
גם אמרתי לאלוהים את אשר
היה עם נפשי לֵאמר לו
בעשרת הימים.
על דבר עשרת הימים ועל כל השנה.
עשרה ימים ועשרה לילות
ישבתי
וחשבתי
וחישבתי
כל הזמן.

ואלוהים למעלה ישב
אתי
וחשב
וחישב
כל הזמן.
ואלוהים למעלה ישב אתי וחשב וחישב כל הזמן.

על דבר כל השנה.
וגם על דְבָרִי אשר הגדתיו.
ועל כל אשר עשיתי.
על כל אשר עשיתי רע
וכל אשר לא עשיתי טוב
כל השנה.

ואלוהים למעלה
ישב אתי
וחשב
וחישב
כל
הזמן
כל
הזמן.
עשרה ימים ועשרה לילות.

והנה
מתה אנוכי.

(1965)

תגובות

תגובות