ארנינה וגם ורדה, סליחה, השתגעתן לגמרי

בעקבות כנס ההורים הבאמת-מרגש, שהיה לנו בשישי החולף (תמונות ורשמים ממש או-טו-טו בדף הפייסבוק שלנו, היכנסו בשעות הקרובות), ולקראת ההרצאה האינטרנטית (החינמית) שלי בשלישי הקרוב – להורים, אלא מה ("הורות בלב פתוח – אפשר (כמעט) בלי אשמה, כעס ודאגה"), וכמובן לקראת קורס ההורים הממשמש ובא, "מצפן ההורות", החלטתי להתייחס כאן (עוד יותר) לעומק למקרה האב ובתו. כי כל-כך קדושים וקריטיים בעיניי יחסי הורים-ילדים. בכל הגילאים!

ואז, בתוך התגובות שקיבלתי בבלוג ומחוצה לו (כולל תגובה מרגשת ביותר שם, ממישהי שעברה מקרה מאד דומה), הגיעה גם תגובתה של אחת הקוראות שלנו, והעצימה את רצוני לכתוב.

איפה ה"את צודקת"?

וכך פתחה הכותבת את דבריה –

"על ורדה אני לא מתפלאה. חוסר הרגישות שלה והכסחיסטיות הם כבר שם-דבר, אז לא ציפיתי ממנה לשום אמפתיה לילדה העזובה הזו. אבל ממך?"

בהמשך היא מציעה לי להפסיק לכבס מלים, ובמקום מה שהצעתי לאב לכתוב (משפטי אמפתיה, שכולם מסתיימים בסימן-שאלה, בצד כמה משפטים על עצמו) – להציע לו להוסיף "את צודקת" בכל אמירה. ככה: (ההדגשות הן שלי)

***************************************************************

"ארנינה, בואי נכתוב את זה במקומו. במקומך כמו שצריך:

אני מבין שאת מרגישה המון בדידות

אני מבין/חש/ מזדהה/ מקבל על עצמי /  שאת מאוכזבת – את צודקת

אני מבין… שאת כועסת שלא נשארתי אתכן — את צודקת פשעתי נגדך, זנחתי אותך על לא עוול בכפך

אני מבין ויודע שהדרך שבה עזבתי פגעה בך — את צודקת

אני מבין ויודע שאת זקוקה להרבה יותר תמיכה ועזרה ממה שאני נתתי ונותן לך.

….אני מבין שאת מבינה, שהניסיון שלי להתקרב אלייך הוא כדי שנוכל לחזור ליחסים טובים — כאילו כלום לא קרה — את תביני אותי ואני אסכים להיות מובן וכו וכו' ואני מבין למה את מסרבת ליפול בפח כפי שאני מצפה ממך (ושנשים כמו ארנינה וורדה תומכות בה) וממשיכה לכעוס. אני מבטיח לחפש דרכים אחרים, מבינות יותר, כדי להגיע אלייך ולפצות אותך על השנים הקשות שכבר עברת ועל השנים הקשות שעוד מצפות לך…".

***************************************************************

וכאן אני רוצה להבהיר ב ד י ו ק את אחת הנקודות, שכל-כך רבים נופלים ונופלות בה, לגבי האמפתיה.

מה מבקשת הכותבת? (הכל – לפי הבנתי, טרם קיבלתי ממנה תשובה לשאלתי לגבי כוונת מילותיה).

שלא אסתפק במשפטים שרק שואלים את הבת שאלות שמנסות להבין אותה, כי הם נשמעים לה פושרים, מכובסים, לא אמינים ובוודאי לא עונים על הצורך של הבת בהכרה עמוקה של האב בחלקו בסבלה.

לשם-כך היא מציעה להוסיף את צמד המלים "את צודקת" בסופו של כל משפט-אמפתיה.

אני מבינה מכך משהו, שאני עצמי מסכימה אתו מכל לבי, ואף כתבתי אותו ברשומה הקודמת: שיש לאב אחריות עצומה על מה שקרה ועל הקשר ביניהם. ואוסיף ואומר, שעד שהוא לא יכיר באופן מובהק בחלקו בסבלה של בתו, אין הרבה סיכוי שמשהו ישתנה אצלה או ביניהם.

אבל…

כאן נכנסים שני בלבולים עצובים, האחד לגבי מהותה של האמפתיה והשני לגבי סוגיית ה-בסדר / לא-בסדר ההסטורית. ובעיניי, שני הבלבולים האלו, הם-הם המקור ל-90% מן הסבל העולמי. לא פחות.

אז מי כאן לא-בסדר?

זהו. זה מבחינתי ה – בלבול בהא הידיעה בעולמנו. כי הוא מניח את ההנחה העתיקה והנעולה, שמעטים מדי מתעכבים כדי לחקור אותה, שאומרת שיש בכלל דבר כזה, "בסדר" ו"לא-בסדר".

אתייחס רגע למקרה שלנו. שבו, לכאורה, מובן מאליו, שהאבא לא-בסדר. מאד לא פשוט שלא לקטלג אותו כך, אחרי שהוא נטש, הזניח, נעלם, לא מימן וכד', במיוחד כשאנחנו שומעים את זעקת הבת.

במקביל, ייתכן שיהיו מי שישפטו גם את הבת (ורדה, אגב, ביניהם), על נוקשות, סגירות, התעלמות וכד', ואולי גם קורבנוּת.

ואני רוצה לזעוק – שאף אחד משניהם הוא לא לא-בסדר! הבת, שפגועה עד עמקי נשמתה מבחירותיו של האב, ועל-כן מסרבת בכל תוקף להתרצות לפניותיו אליה – יוצאת בעצם בהתקפה עליו. כלומר, קל להבין אותה, אבל קשה אולי להסתדר עם סגנונה ההודף. ובכל זאת, הלב נפתח למצוקתה, גם אם היא מופיעה כתוקפנית. כלומר, אנחנו מצליחים ולהתבונן ולראות מֵעבר למעשיה, מעבר לדרך פעולתה. אנחנו איכשהו מצליחים להיזכר במנטרה שלי, ש"מאחורי כל צרחה יש צורך".

ומה עם האב? האם גם כאן נסכים להתבונן מעבר למעשיו? הרבה יותר מאתגר. כי הוא – לפחות בסיפור של הבת, ואולי גם בסיפור שלו על עצמו – הצד הפוגע. אבל, כפי שכולכם/ן יודעים – או תיזכרו עכשיו… – המנטרה שלי תקפה לגבי כו-לם. לא משנה מה המעשה שעשו (או עשינו). מאחורי כל צרחה אומר בדיוק את זה – כל צרחה. כל מעשה. כל נטישה. כל מכה.

עִצרו רגע. נִשמו. זה לא פשוט מה שאני אומרת כאן. ממש לא.

כי המעשים נעשו והפגיעה היתה. זה לא "סיפור". מבחינת הבת – זאת מציאות. אבא שלה הלך לה. ועוד הקים משפחה אחרת. צמרמורת.

השאלה המוסרית-עקרונית-חברתית הענקית שאני רוצה להניח כאן היא – האם זה שהוא עשה את כל מה שהוא עשה (או לא עשה), הופך אותו אוטומטית ל-"לא-בסדר"? או שאולי חלק מכם מוכנים, ולו לרגע, להצטרף אליי ולבחון את האפשרות, שגם כשהאבא הזה – בדיוק כמו הבת… וכמו כולנו… – עשה מה שעשה, מה שהניע אותו היה צרכים אנושיים? שגם אם אנחנו לחלוטין לא מסכימים עם הצעדים שהוא נקט – עדיין נסכים לראות, שמה שהוביל אותו לבחור בהם, היה, מן הסתם, ייאוש? כי הצרכים הבסיסיים העמוקים שלו, בתוך הקשר שבו הוא היה, כל-כך לא התמלאו, שהוא לא יכול היה לראות שום אפשרות אחרת, באותו זמן בחייו, אלא לעזוב את משפחתו וללכת למקום אחר, שבו יחפש ואולי ימצא את עצמו מחדש?

לא, זה באמת לא פשוט. במיוחד בתוך הפרדיגמה החברתית-ערכית שלתוכה כולנו נולדנו, שבה תמיד יש אשמים וצודקים (או ההיפך, שזה היינו הך). אבל אני רוצה לטעון, ללא כל היסוס, ספק, או מחשבה שנייה, שכל עוד נמשיך לשפוט אנשים, ולא נפריד בינם לבין פעולותיהם, כל עוד לא נראה אותם (ואת עצמנו!) כבעלי צרכים (ורגשות) אנושיים, גם כשאנחנו ממש לא מסכימים עם מעשיהם – אין סיכוי לשינוי אמיתי בעולמנו.

אגב, יאנוש קורצ'אק היטיב לנסח זאת כבר במאה הקודמת: אין ילד רע, יש ילד שרע לו. (וגם הוא, אני משוכנעת, לא התכוון רק לילדים צעירים…).

והצער שלי לגבי עמדתה (הבסיסית) של ורדה הוא בדיוק זה. שהיא מדברת מתוך הפרדיגמה השיפוטית- המקטלגת. היא עצמה נטתה בתוכניתה לעבר האב, מתוך זעזוע על תגובתה המנוכרת של הבת כלפיו. (לכך התייחסה הכותבת בבלוג שלי, כשאמרה שהיא לא מופתעת שוורדה לא היתה אמפתית לילדה העזובה. ואני מסכימה אתה, כמובן). כי דווקא בְּתוכנית כה פופולרית, כל-כך הייתי רוצה לשמוע גישה אחרת. הומנית. שרואה מעבר למעשים. שלא ממהרת כל-כך לחפש – וגם למצוא – מי פה לא-בסדר. שככל שרבים יותר ייחשפו אליה, כך יוכלו עוד ועוד א/נשים להתחיל לצקת מרכיבים חדשים לכל מערכות היחסים שלהם, ב מ י ו ח ד בהורות. (לכן אני לאט-לאט עובדת על תוכנית טלוויזיה אינטרנטית משלי… ראו הוזהרתם…).

איך נכנס לכאן הבלבול לגבי האמפתיה…?

רוב האנשים, כשהם מגלים לראשונה את אופציית האמפתיה (נוסח תקשורת מקרבת, הכוונה), נופלים בַּפח המבלבל, שלפיו, לכאורה, הבעת אמפתיה פירושה הסכמה עם הצד ה"מאומפת". כלומר, שאם אני אומרת לבת שלי "נורא נפגעת כשהרמתי עלייך את הקול?" אני בעצם, גם בלי לומר זאת במפורש, מסכימה אתה, שהייתי לא-בסדר כשהרמתי את הקול.

חלק אחר בציבור, דוגמת הכותבת בבלוג שלי, רואה בהבעת אמפתיה משהו רכרוכי, שמתחמק מאחריות. גילוי נאות: כיוון שאני לא נמנית עם החלק הזה, התקשיתי להבין – ממש עד הבוקר – מה היתה כוונתה של הכותבת. הבוקר הבנתי, שמה שצרם לה כל-כך, היה, שהיא לא שמעה בָּאמפתיה את לקיחת האחריות של האב. לכן היא הוסיפה, בשם האב, את המלים "את צודקת", אחרי כל משפט שאני הצעתי במקור.

מה הבעיה כאן בעיניי? כפולה.

האחת היא, שיש כאן פספוס של הרעיון העמוק של אין צודקים או אשמים. הבת לא "צודקת". לא, האב לא התעלל בה. הוא לא פשע נגדה, לא זנח אותה על לא עוול בכפה. זוהי גרסתה של הילדה, שניזונה מסיפורי הבסדר/ לא-בסדר ההסטוריים. ייתכן שזוהי גם גרסתו של האב, ואני מאחלת לשניהם, שיוכלו להשתחרר מן הכישוף העיוור הזה.

האב עשה מעשים שמאד מאד הכאיבו לבת ושהשפיעו עמוקות על מהלך חייה. כן. זה עדיין לא הופך אותו לפושע. (מה גם, שגם  לפושע יש צרכים אנושיים מאחורי מעשיו… עד כמה שקשה לנו להסכים ולהסכין עם זה).

והשנייה, פספוס של מהות הכוונה האמפתית שבַּשאלות שהצעתי לאב לכתוב לה. אגב, אני לוקחת על עצמי אחריות לחלק מן הפספוס הזה, בתור זו שהציעה את הנוסח הזה לאב. כי כנראה, מה שקרה הוא, שלא הצלחתי להביא מספיק את קולו של האב כמי שמבין את השפעתו על חיי הבת.

ובכל זאת, לא הייתי רצה שהאב יכתוב "את צודקת", בווודאי לא הייתי רוצה שהוא בכלל יאמין בזה.

מה כן?

שתי חלופות:

1. להבין, ממש לעומק, שבכל הקשבה / הבעה אמפתית, יש לקיחת אחריות. שהרי ברוב המקרים, כשאנחנו מואשמים במשהו, האינסטינקט המוכר לרובנו הוא להתגונן ו/או לתקוף, ולפעמים להתעלם. כלומר, כשהאב, כפי שכתב במכתבו לוורדה, השיב לבת במשפטים שרובם כללו את המלים "אני מציע שנבנה קשר שלא מבוסס על…", הוא למעשה כמעט מתעלם ממצוקתה. הוא לא מתייחס לתוכן דבריה, אלא שב ומבקש שינסו משהו אחר. זאת בוודאי לא דרך, שנותנת לה את ההרגשה שהוא רואה אותה, או שהוא ער ל"אשמתו".

ואילו הבעת אמפתיה למצוקותיה של הבת, שאותה הצעתי לאב להעלות בכתב, כניחוש על מצבה, יכולה לפתוח פתח לחידוש האמון של הבת באבא, שהוא בכלל מסתכל אליה. על אחת כמה וכמה, אם הוא גם קולע בניחושיו לניואנסים של הסבל שהיא עברה.

2. להדגיש עוד יותר את הבנתו של האב, לגבי השפעת מעשיו עליה. כי אני מבינה, מתגובתה של הכותבת בבלוג, שתחושת האחריות, שהאב מוכן לקחת על עצמו, לא עברה מספיק בנוסח שהִצעתי ברשומה הקודמת.

כך למשל, במקום "את צודקת" הוא יכול לכתוב לה, כאפשרות – "אני מדמיין את עצמי במקומך. אני חושב שהייתי מאד כועס על אבא שלי, אילו עשה לי דבר כזה. כשאת אומרת שאת בטיפול כבר שנתיים, אני מתאר לי, שהליכתי תרמה לכך מאד. וכואב לי על כך מאד מאד ". כלומר, הייתי מחפשת, ביחד עם האב, איך לכתוב לבת את חווייתו שלו, את הבנתו עד כמה מעשיו השפיעו עליה לרעה וכו' – אבל בלי לקחת על עצמו אשמה.

יש חוט דק ונסתר מן העין, אך קריטי לכל מי שחפֵצים לחיות בתודעה מקרבת, שמבדיל בין אמפתיה לבין הסכמה, בין הכרה (שהיא לקיחת אחריות) לבין הודאה באשמה.

ואחרון חביב (או עצוב…) בחלק הזה – שחשוב מאד שהאב יישאר פתוח ואיתן אל מול כל הגלים שיגיעו מן הבת. ככל שהוא יוכל להכיל אותם בלי להיבהל, להצטדק, או לנטוש – כך ייקל על הילדה לסמוך על כוונתו האמיתית לשנות את דרכיו ולרפא את פצעי העבר שלהם. ואם, בהמשך הדרך, הבת גם תיפתח להקשיב לו, ואולי אפילו להבין אותו – אשרינו, אשריה ואשריו.

אפילוג

בחיוך עצוב אני מבינה, שמה שהצעתי בפרק הקודם, לא פגש חלק מכם. הייתי רוצה להדגיש שוב, שמכתב כזה של האב יכול להיות אחד מתוך שורת מכתבים שהוא יכול לכתוב לה (ואף הצעתי לו לומר לה, שהוא מתכוון לעשות זאת), שבכל אחד מהם חשוב שיכיר מחדש בסבלה ובחלקו בסבל הזה, בכל דרך שנוח לו לבטא זאת, אבל בלי שהוא עצמו רואה או מעמיד את עצמו כאשם.

מתחת לאשמה, שכולנו כל-כך רגילים אליה, יש המון כאב. במיוחד כשאנחנו מזהים, שמעשים שלנו כל-כך משפיעים לרעה על היקרים לנו. כן, אנחנו משפיעים. אבל זה לא אומר שאנחנו אשמים.

כן, חשוב מאד שדבריו  של האב לא יהיו "סטריליים" כמו שכינתה אותם ורדה, ולא "מכובסים" כדברי הכותבת בבלוג. אני לגמרי-לגמרי מסכימה. אבל בין זה לבין להכריז על עצמו כעל לא-בסדר, באמירה "את צודקת", או להדוף אותה ולטעון להגנתו, יש אפשרויות נוספות. ואני, כמו חלק מאתנו שבחרו במודעות המקרבת, ממשיכה לחפש איך לדייק יותר ויותר את המלים שיעבירו את המסר החדש, הרגיש והאמיתי הזה.

לכן אני גם שמחה על תגובות כמו זו שקיבלתי, שמכוונות אותי לדיוק מעמיק והולך. שהרי אין בעולם המבולבל שלנו הרבה דוגמאות שמהן נוכל לשאוב השראה, להתנהלות כזאת… וגם אני סוללת כאן דרך שלא הלכו בה לפניי…

ואחתום בציטוט אחד מתוך דבריה של כותבת אחרת, שמשתפת אותנו בבלוג בחוויה מאד דומה לזו של מקרה האב ובתו – כשהיא הבת בסיפור שלה. מאד מציעה לכל אחת ואחד מכם להיכנס לבלוג ולקרוא הכל. האב והבת האלו – הם כולנו.

וכך מסיימת הבת האחרת, אמיתית גם היא, את דבריה המרגשים בבלוג (בתגובה לרשומה הראשונה) –

"… וּלְךָ אבא, אל תוותר ועשה מעשה!!!!!! גם אם יעיפו אותך מכל המדרגות ויהיו חבלות, כי יש שם ילדה שרק רוצה להיות בטוחה באמת שלא שכחת אותה, שאתה אוהב ותילחם (לא בהודעות ולא על גלי האתר). עמוד מולה שוב ושוב, פתח את הלב ואל תבקש שתבין, תכיל את הצער וקח אחריות הלכה למעשה. ואם באמת תשקיע – תקצור...

אני כותבת תוך שדמעות מציפות אותי ויודעת… שהסוד טמון בפנים ואל תפחדו לחשוף רגשות, לבכות ולהביע – גדולתו של אדם היא בלקיחת אחריות וויתור על אגו! כל שכתבתי נכתב מלב ילדה שהפכה לאישה והיום כבר סבתא".

***************************************************************

וכאן תוכלו לפגוש אותי, שוב ושוב נוגעת במקומות הדואבים האלו, כל פעם מזווית אחרת – ולאט לאט מלווה את מסעות הריפוי – שלכם… ושלי.

שלישי הקרוב – 17.6.2014 – מפגש אינטרנטי חינמי להורים – "הופכים את ההורות למקצוע"

ההרצאה תתקיים בשעה 12:00 בנושא – "הורות בלב פתוח – אפשר (כמעט) בלי אשמה, כעס ודאגה"

ההרשמה מראש – כאן (הקלטה תשלח לנרשמים…)

 ראשון שאחריו – 22.6.2014 – מפגש המבוא – "למה לי תקשורת מקרבת?" 

מפגש היכרות והתנסות, שיאפשר לך –

• לגלות מה מונע ממך לקיים מערכות יחסים כמו שהיית רוצה
• להבין מה חשוב לך באמת – עם עצמך ועם אחרים
• לשמוע לגמרי אחרת מה אחרים באמת מתכוונים (ולסבול הרבה פחות)
• ללמוד למה כל-כך חשוב ואיך – לשאול, לבקש, לתת ולקבל
• להחליט אם תקשורת מקרבת היא הדבר הבא שאת/ה נותנ/ת לעצמך כמתנה לחיים

כל הפרטים – כאן

 ואחרון חביב להפעם – 26.6.2014 – קורס "מצפן ההורות"

7 מפגשים בהנחייתי – עמוקים, מעצימים ומעשיים, ליצירת השינוי המיוחל ביחסים בבית, עם הילדים ובכלל…

לפרטים נוספים והרשמה

להתראות…

ארנינה