בלב חשוף

כל-כך הרבה פעמים אני שומעת את המשפט העצוב הזה. מנשים, גברים, אמהות, מנהלות/ים, מחנכות, מאמנות/ים, מנחים, מטפלים… קשה לתאר כמה מאיתנו מסתובבים בעולם עם הבושה

עד היום, אחרי 22 שנה (!) שאני שוחה עמוק בָּאוקיינוס של המודעות המקרבת, ופגשתי, הדרכתי, אימנתי, ליוויתי באמת אלפי א/נשים, אני לא מפסיקה להידהם ולהתרגש

אילו ראיתי את הסצינה הזאת בסרט, הייתי אומרת – "אֶה, בחיים זה לא קורה ככה". אבל לי היא קרתה באמת. כלומר, אפילו יצרתי אותה… על

בסביבות גיל 14 קראתי את אחד הספרים שעיצב (שלא לומר הרס…) את תפישת האהבה שלי לשנים רבות. ספר הזכרונות "זהרה לביטוב, חייה וכתביה." סיפור אהבתם

אז לקראת החג (האחרון לעונה זו, אם אני לא טועה בחישוב…) אני משתפת אתכם בסוגיה ששבתי ונתקלתי בה בימים אלו: מה יותר טוב, ספר או

פעם בשנה אני הולכת לבית-הכנסת. ביום כיפור. תפילת כל נדרי היא המושכת אותי לשם. המוזיקה (שעליה גדלתי), המתעצמת עם המלים ואז צוללת מטה, ושוב עולה

הרי כל שנה זה חוזר על עצמו. "תכלה שנה וקללותיה וגו'…". וליהודים שבינינו זה עוד קורה פעמיים (כי למה שנוותר על עוד הזדמנות לסבול, בסוף

אילו נתבקשתי לבחור מרכיב אחד, ממש רק אחד, מכל האוקיינוס האינסופי של מודעות-יצירת-השינוי, הוא היה – שאלות. שאילת שאלות, למען הדיוק. למה? (…שאלה, כן?)  כי

עד היום אני זוכרת אותה. יותר מ-20 שנה אחרי. אמנם כיום אני מחייכת בלבי, בלי זֵכר לכיווץ שליווה את ההיזכרות הזאת בעבר (במשך 10 שנים!),

ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט, בעיקר כשמשהו בהם לא עובד לנו, יש לרובנו נטייה עתיקה להטיל את האחריות למה שקורה – על הצד השני. ניקח

ביום שישי שעבר, ה-28.6, הגשמתי חלום שליווה אותי רוב חיי. הופעתי בקטע סולו משלי, ריקוד, קריאה ומוזיקה, לפני קהל של כ-80 איש ואשה. עד לרגע

כן, גם המוח שלי שטוף בסטריאוטיפים, מה לעשות. אבל בגלל שאני אוהבת להשתחרר מהם במהירות האפשרית, אני שמחה כשהמציאות טופחת על פניי ומזכירה לי, שיש

אז מה היה לנו? קאטו, סנאטור רומאי, שנתן לי השראה בכך ששב והשמיע את המנטרה שלו, "בכל מקרה, אֶת קַרְתָּגוֹ צריך להרוס", באומץ ובנחישות, עד

תזכורת על שני החלקים הראשונים קאטו, אחד הסנאטורים המפורסמים ברומא, נהג לחתום כל נאום שלו בסנאט, לא חשוב מה היה הנושא, במשפט הבא: "בכל מקרה,

תזכורת על אתמול: קאטו, אחד הסנאטורים המפורסמים ברומא, נהג לחתום כל נאום שלו בסנאט, לא חשוב מה היה הנושא, במשפט הבא: "בכל מקרה, אֶת קַרְתָּגוֹ

אוקיי, נתחיל ב- מי זה הקאטו הזה. הוא היה סנאטור ברומא. פעם. ממש מזמן. אבא שלי סיפר לי עליו כשהייתי ילדה (וגם זה היה מזמן…).