בלב חשוף

לא להקשיב לעצמי. זה היה הסינדרום, גם הפעם. אמנם בווריאציה מאד מינימליסטית יחסית לעבר, אבל זה שהשארתי אותן בארון בארץ המשיך לשגע אותי חצי מהטיסה

שמעתם כבר…??? הספר שלי הגיע מהדפוס!!! המו"ל האכפתי שלי, דורון קריספין (הוצאת מדיה 10ׂ), לא רק שדחק בבית-הדפוס להזדרז, ולא רק שהביא לי את הספרים

מְחַשבת מסלול מחדש להסתכל אלייך אחורה. לעצור את משב הדמיון. להקפיא את תנועת היד אל הטלפון. לספור – אחת, שתיים. לא שלוש. עדיין לומר אנחנו

שנתיים בלעדיה. והזמן לא מרפא.  בובה שהתרפטה, חבר מהגן שעבר למקום רחוק, אבא שיצא למילואים ולא חזר, בן-זוג שהעדיף להיות בלעדינו (או אפילו אם אנחנו

מדי שבוע, מזה כמה שבועות, אני מגיעה לחניון הזה, בבואי לַטיפול השבועי בשערי הנושר (שאכן משתפר!!! אספר על כך בנפרד). מדי שבוע אני נתקלת בה,

להסכים לקבל. בעודי שוקדת על סיום הטיוטא הראשונה של ספרי "מאחורי כל צרחה יש צורך", נולדה במיתרים יוזמה חדשה. אוי, כמה שהיא יפה… כמה התאהבנו

בתחילת הדרך, למעט חריגות נדירות, הכל היה בַּמקום. הגוף, הנפש, הנשמה. צחוק, בכי, בלבול, גילוי, עולם מלא, עתיר-פלאים. ואנחנו שם, קטנים ואינסופיים, נושמים אותו נושם

בתחילת הדרך, למעט חריגות נדירות, הכל היה בַּמקום. הגוף, הנפש, הנשמה. צחוק, בכי, בלבול, גילוי, עולם מלא, עתיר-פלאים. ואנחנו שם, קטנים ואינסופיים, נושמים אותו נושם

מדרכות. אין כמעט יום שאיננו חולפים על פניהן. לבד, ביחד, באור, בצל, מהר, לאט. איש איש, אשה אשה, עם הסיפור הפרטי שלנו, מחשבות, זכרונות, כמיהות,

לא, זה לא יבוא מאבא לא מצליחה להירגע מזה. איפה זה הסתתר 58 שנה (בהנחה ש-7 הראשונות עברו בלי גישה ישירה למוּדעות). מתמונות-הילדות שלי (אני

מלאת-השראה ממה שלמדה בסדנת תקשורת מקרבת, חזרה אמא אחת, שהשתתפה בסדנה, לביתה, ופגשה, כרגיל את בנה (בן השנתיים וחצי). אלא שהפעם, שלא כרגיל, ולראשונה בחייו,

מלאת-השראה ממה שלמדה בסדנת תקשורת מקרבת, חזרה אמא אחת, שהשתתפה בסדנה, לביתה, ופגשה, כרגיל את בנה (בן השנתיים וחצי). אלא שהפעם, שלא כרגיל, ולראשונה בחייו,

אנשים. אני פוגשת אותם. הרבה. בסדנאות, בקורסים, בסמינרים, בייעוצים האישיים, במפגשים הזוגיים, בדרמות המשפחתיות, ברחוב, בבנק, בחנות-הירקות… וכל פעם מישהו או מישהי אחרים נוגעים לי

בסוף-השבוע שעבר פתחתי מיני-מסורת… להניח כאן, לפניכם, פיסות מצוטטות מתוך ספרי ההולך ומתקרב לסיומו – "מאחורי כל צרחה יש צורך". כדי לעודד את עצמי (…) ולפני שאני

לא, אין לתאר את ההתרגשות שמלווה אותי בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים (והקרובים…). אחרי שנים של היריון (שהיה כמעט סמוי גם מעינַי), של תשוקה מתגברת,

בסופו של דבר (או מוטב לומר, בראשיתו של דבר), חירות היא מתנת החיים הבסיסית של כולנו. אלא שהיא ניתנת לנו כשאנחנו עדיין לא מודעים. ובין