ומה שיפה הוא – שהוא התכוון לשינוי לטובה!
אני משערת שלא יהיה לך קשה להבין את התרגשותי מן המלים הללו, שכתבה לנו (עוד) משתתפת באחת הסדנאות שלנו. מספיק שתיזכר/י בסיפוק העצום שאת/ה מרגיש/ה, כל פעם שמשהו שעשית או אמרת משפיע לטובה על אדם אחר.
והפעם מדובר באשה – נקרא לה כאן אורנה – שהמפגש עם המוּדעות המקרבת הוליד אצלה את היכולת להגיב אחרת לגמרי לבעלה – בסיטואציה מוכרת בחייהם, שעד אותו יום היתה לה מאתגרת ביותר. ממש לא מובן מאליו, נכון!? שימו לב מה היא אומרת:
"רציתי לשתף אותך, שהרגע בעלי אמר לי: 'חזרת שונה מהסדנה'. שאלתי, מה הכוונה? והוא ענה: 'שינוי חיובי'… הוא היה עייף ועצבני וזה הפחיד אותי, אבל במקום להתכנס ו"להתחבא" הצעתי לו עזרה ונתתי לו חיבוק! באופן כללי, במקום להיבהל / להיעלב / להתעצבן, אני יותר חושבת על הצורך שלו. ואני מרגישה שזה בעיקר השפעה של התקשורת המקרבת שחשפת אותי אליה!!! 🙂 אז המון תודה!"
אז מה קרה לאורנה? ומה את/ה יכול/ה ללמוד מן המקרה שלה – ולהכניס את השינוי המדהים הזה לחייך שלך?
בכל מערכת יחסים אנחנו מוצאים את עצמנו, במוקדם או במאוחר, מגיבים שוב ושוב באותו אופן לאדם מסוים, נשאבים לשימוש במלים, תנועות ופעולות חוזרות, שהופכות בהדרגה להרגלים, אוטומטים, מנגנונים מוכרים ודפוסים קבועים ביחסים. הוא אומר משהו – את יודעת כבר מראש איך תרגישי, מה תגידי ומה תעשי – או לא תעשי. ולהיפך. את תעשי משהו – ואת והוא יודעים מה תהיה תגובתו.
כמובן, שחלק לא מבוטל מן התגובות הדפוסיות האלו הוא מבורך. כי בָּעולם הקודח שלנו, אין לנו הלוקסוס של להתעכב ולחשוב על כל פעולה שלנו. כלומר, מזל שקיים המנגנון האוטומטי הלא-מודע, שהוליד בנו תגובות מסוימות, שמשרתות אותנו ואת הסובבים אותנו. למשל, חיבוק מהיר לילד/ה שלנו, חיוך, מבט, או מלה טובה לחבר/ה, ביקור קצרצר אצל ההורים המבוגרים (קצרצר – כדי שלא ניפול לַדיאלוגים המרים…), אוכל חם כשהוא חוזר הביתה…
אלא שחלק מאד נכבד מן האוטומטים שלנו עובד גם נגדנו. בדיוק כמו הדוגמא הקלאסית של אורנה, שסוג המפגש הזה עם בעלה, שחזר על עצמו במשך שנים, היה מקור למפחי-נפש קבועים לשניהם. ולמרות זאת, רובנו המכריע ממשיך להתנהל מתוך הדפוסים האלו ורבים אחרים, במשך רוב חיינו.
למה בעצם קשה לשנות את המנגנונים המכאיבים האלו?
- כי, באופן פרדוכסלי, למרות אי-הנחת שהם מְסֵבִּים לנו, מנגנונים קבועים מַקנים לנו תחושת ביטחון. המערכת ההישרדותית הקדמונית שלנו זקוקה לוודאות. כי ודאות מבטיחה לה את המשך הקיום. כלומר, אם קורה משהו, שהמערכת ההישרדותית מפרשת כאיום – היא תגיב בהתאם. בדיוק כמו במקרה של אורנה ותגובתה הקבועה על התנהגויות מסוימות של בעלה:
- בעלה זועף = נרשם אצלה כאִיוּם (פירוש לא-מודע ולא רציונלי, אך מאד מאד אנושי).
- איום מחייב תגובת fight-flight-or freeze (תקיפה, בריחה, או שיתוק), כלומר – במשך השנים אתו, אורנה סיגלה לעצמה (בלא-מודע, כמובן) סט של תגובות אפשריות אוטומטיות למצב הזה = להיבהל, להתחבא, או להתעצבן.
- וכך, כל פעם שבן-זוגה נראה לה זועף = היא כבר ידעה מה לעשות…
בדיוק כמו שילדים אוהבים לשמוע אותו סיפור שוב ושוב ושוב, כך גם ברירת-המחדל של המערכת ההישרדותית, הראשונית שלנו היא לחזור על מה שהיא כבר מכירה שוב ושוב ושוב…
וזו גם התשובה לשאלה – למה קשה לשנות את המנגנונים האלו. כי על פניהם – הם מְגֵנים עלינו משום שהם מוּכָּרים, אפשר לחזות אותם, לצפות אותם, לסמוך עליהם. ולכן אנחנו נאחזים בהם בכל כוחנו (הלא-מודע) וממשיכים בהם, למרות שההגנה הזאת היא למעשה מדומה וחלקית ביותר.
למה מדומה וחלקית? כי גם אם היא משרתת את הצורך בביטחון, אנחנו משלמים עליה מחיר כבד מאד בכך, שבו-בזמן אנחנו למעשה מחבלים בצרכים עמוקים אחרים שלנו, כמו קירבה, הבנה, אמון, נראוּת ולדעת שאכפת מאתנו (mattering). גם אצל אורנה, בסופו של דבר, הדפוס האוטומטי הזה, של תגובת-המחדל לבעלה (תקיפה, בהלה, או התחבאות), לא שירת אותה וגם לא אותו… הוא אמנם הרחיק ממנה, כל פעם מחדש, את האִיום – ובכך ענה על הצורך ההישרדותי בביטחון, אבל לא שינה מאומה אצלו או אצלה במישורים האחרים של יחסיהם והמשיך להיות מקור לחיכוכים רבים ומכאיבים ביניהם. אורנה לא הרגישה שלבעלה אכפת ממנה ולכן לא יכלה באמת לסמוך עליו, והוא לא הרגיש מובן על ידיה ולכן לא יכול היה לחוש אליה קירבה ונותר שוב ושוב מתוסכל.
אז מה אורנה שינתה, שעשה את המהפך?
אחד ממקורות ההיאחזות החזקים ביותר שלנו הוא עולם החשיבה שלנו – מחשבות ואמונות, קִטלוּגים ותוויות, דעות ודעות קדומות, דיאגנוזות ושיפוטים… אורנה הצליחה לשנות דפוס חשיבה עתיק שלה. ובעקבות השינוי הזה – השתנה גם דפוס התנהגות שלה.
בעזרת המודעות המקרבת היא גילתה את האפשרות של להתבונן על האדם השני בעזרת משקפיים אחרים לחלוטין מאלו שעליהם גדלה. במקום להמשיך להאמין למחשבה האוטומטית, שבעל זועף פירושו אִיום + שלא אכפת לו ממנה, היא נפתחה לרעיון, של להסתכל על בעלה במונחים של אדם עם צרכים ואימנה את עצמה לחשוב כך שוב ושוב. בדיוק כמו שהיא מתארת במילותיה: "אני יותר חושבת על הצורך שלו."
הלכה למעשה, מאד ייתכן, שהיא הבינה כמה חשוב לבעלה להיות מובן. כן, שיבינו, שהוא פשוט עייף, ושכשהוא עייף – כמו רבים/ות מאתנו – הוא גם עצבני יותר מהרגיל, ושהוא בעצם היה רוצה, שיקבלו אותו גם כשהוא ככה… במלים אחרות, שזה לא שלא אכפת לו ממנה, מאורנה, אלא שבאותם מצבים – הוא טרוד במצוקה שלו, והניסיון שלה בדיוק אז להתקרב אליו – מאד לא מתאים לו. אבל רק באותו רגע!
כשאורנה הבינה את המרכיבים האלו, ועוד יותר מכך את זה, שהקישור בין זה שהוא עצבני לבין הרעיון שזה אִיוּם עליה – קורה אך ורק בראש שלה, היא יכלה להתגבר על הדפוס הרגיל שלה. ואז, במקום להתקרב לבעלה מתוך ציפייה שהוא ירצה אותה, היא מצאה בתוכה את היכולת להתקרב אליו מתוך רצון לתת לו את מה שהוא זקוק לו = הבנה, חיבוק, קבלה.
התוצאה? הוא נרגע, נהנה ונפתח. היא – נרגעה, נהנתה ונפתחה…
מה עוד רצינו, תזכירו לי???
מה, את רוצה להגיד לי, שכל אחד/ת יכול/ה?
ממש כן.
בדיוק כמו אורנה, כולנו גדלנו בבתים מסוימים, בחברה ו/או תרבות מסוימת, עם תפישת-עולם מסוימת, ובעיקר – עם תגובות כלפינו, שבלא-מודע, עיצבו את תפישת העולם שלנו. אם בילדותנו שמענו הרבה "תפסיקי! לא-יפה, תוריד את הקול שלך, בואי מייד הנה!" ועשרות פניות ותגובות דומות, יש סיכוי רב, שהפנמנו משהו על כמה אנחנו לא-בסדר.
שיעור נוסף שלמדנו הוא, שהאחריות על מה שקורה לנו – נמצאת אצל האחר. למשל, אם אמא שלי מתרגזת ואומרת לי שהיא התרגזה בגללי = המסקנה הנרכשת היא, שהסיבה לַהתרגזות שלה נמצאת בחוץ, אצלי. ואז, כדי להרחיק מעליי את רוע הגזירה הזאת, מופיע המנגנון העתיק, של fight-flight-freeze: או שכל מה שאני רוצה הוא להתרחק ממנה, כדי לא לחוות את השיפוט הזה, או – להילחם בה, כדי שאולי היא תראה אותי אחרת, או – להתכווץ ולְרַצות אותה, כדי שהיא תאשר שאני "בסדר" ותרצה בקרבתי. בשלושת המקרים, אני לא מחוברת למה שקורה בתוכי, אלא מכוונת למה שקורה אצל האחר ופועלת מתוך מניע חיצוני.
והחיים נמשכים.
וכל עוד אנחנו ממשיכים באופן שגרתי, ללא מודעות למתרחש בתוכנו, אנחנו חוזרים ומשחזרים בדיוק אותם מנגנוני-חשיבה, הרגלים אוטומטיים ודפוסי התנהגות במערכות-יחסים שונות שלנו, במיוחד בזוגיות ובהורות (כי אליהן אנחנו מביאים את כל הציפיות שלנו למילוי הצרכים שלא זכינו למלא בצעירותנו) וסובלים לא מעט…
אז החדשות הטובות הן – שֶאֵלו הרגלים, מחשבות, אמונות ודפוסים – שרכשנו. ולכן, לפחות חלק מהם אנחנו לגמרי יכולים להתמיר ואף להשתחרר מהם.
החדשות הפחות טובות הן, שזה לא קל. צריך כמה וכמה נתוני פתיחה, כדי שמשהו כל-כך מושרש יוכל להשתנות.
אז איך זה יכול לקרות גם לך?
התשובה היא באמת פשוטה. לרצות, ללמוד ולהתאמן.
הביצוע הנדרש – קצת פחות פשוט…
כי אלו תנאי-הסף, שבלעדיהם התהליך הזה לא יצליח לך:
- רצון אמיתי לשנות משהו – מתוך עצמך
- נכונות להתבוננות אמיצה על חייך
- בחירה מודעת בתהליך מאתגר
- לקיחת אחריות על מה שחשוב לך
- כלים
- התמדה
- הסכמה לקבלה עצמית
- הסכמה לקבלת האחר
ואת כל זה – הרבה הרבה יותר קל לעשות כשיש הכוונה / הדרכה / ליווי, במיוחד ממישהו/י שכבר היו שם ועשו זאת.
מחכה לך במיתרים. הצעד הראשון הוא שלך. בכל השאר אני אטפל. אדריך, אלווה אותך ואתמוך בך, לאורך כל הדרך. התוצאות – מובטחות.