באחד מימי שישי, סמוך לכניסת השבת, הלכתי מביתי לסופרמרקט השכונתי. פגשתי 3 דמויות, מאלו שכולנו פוגשים עשרות פעמים בשבוע – שומר הסופרמרקט, שומר הקניון, סבתא עם נכדה. וכל אחת מהן נגעה ללבי עמוקות, באופן אחר.

כתבתי את הדברים ואפילו הקלטתי אותם, בהתרגשותי כי רבה. ומאז המתנתי לרגע שירגיש לי מתאים לפרסם אותם. והוא הגיע: פתיחתו של עוד קורס יסודות, בצפון. ואני משתפת אתכם/ן בַּדברים האלו בָּעיתוי הזה כדי שתוכלו, גם אתן/ם, לחוות, לכמה רגעים, איך נראים החיים עם ובלי אמפתיה. (…גם אם אתם/ן לא מגיעים/ות לקורס הזה).

להזכיר לכולנו את הקסם האינסופי של האמפתיה. את הייאוש הקיומי של החיים בלעדיה. ואת זה שהיא יכולה להיות חלק מן היום-יום של כל אחת ואחד מאתנו. אם רק נסכים לפתוח לה את הדלת (הפנימית, זו של הלב).

 הערונת: הדברים עצמם קרו לפני כמה וכמה חודשים. כיוון שזה כבר מוקלט, השארתי את כל הפרטים כפי שהיו. זה היה ממש ימים ספורים אחרי יום כיפור, ערב סוכות, שישי אחר-הצהריים. והנה הסיפורים עצמם. כתובים – ומוקלטים. לבחירתכם/ן. (את ההקלטה תוכלו להוריד לאחד המכשירים שלכם/ן, כמובן).

"זקן אדיוט!" גירסה א

 

3 דקות אחרי יום כיפור.

3 אירועים רגילים ברחוב אחד רגיל.

2 גרסאות.

אירוע א (אני צופה)

דלת הסופרמרקט סגורה. ערב סוכות, השעה 15:05.

איש כבן 55 מבקש מן השומר לתת לו להיכנס לרגע, להגיד משהו לאשתו שבפנים.

השומר (כבן 65) מסרב. "סגור", הוא אומר, "סגור, הכל".

האיש דוחק.

השומר חוזר על דבריו.

ואז זה מתחיל.

איש: מה ביקשתי ממך?? בסך הכל להגיד משהו לאשתי!?

שומר: אדוני, זה סגור.

איש: ככה אתה מתנהג ללקוחות שלך? אתה לא מתבייש?

שומר: אדוני, למה מרים קול?

איש (מתחיל להתרחק, מרים את הקול): אני?? אתה לא מתבייש? ככה להתייחס? שיחזירו אותך למאיפה שהביאו אותך! תסתכל איזה צורה יש לך! זקן אדיוט!

שומר: אתה אדיוט!

איש הולך. רועד.

שומר מסתכל אחריו, רועד.

אירוע ב (אני מעורבת)

אני נכנסת לאיזור קניות תחום.

מזהה את השומר, כבר ראיתי אותו פעמים אחדות.

עוברת דרך פתח הבידוק המאובזר בשולחן, יוצרת קשר-עין עם השומר, הוא אומר "כן…".

אני ממשיכה ללכת.

ואז זה מתחיל.

שומר: גיברת, לאן?

אני: אמרתָּ כן…

שומר (משלב זרועות): כן – מה? תפתחי תיק בַקְשָה. מה זה, פעם ראשונה פה?

אני (פותחת את התיק): בגלל שזאת לא פעם ראשונה, חשבתי שאמרת לי – כן, תעברי…

שומר (בודק את התיק, חצי-מגמגם, מבטא זר): גיברת, בשביל מה אני פה.

אני: אמרת כן, אז חשבתי שאתה מכיר אותי… (מנסה באמפתיה) חשבתָּ שאני מנסה סתם לעבור?

שומר שותק. לא מסתכל לעברי.

אני (סוגרת את התיק שפתחתי, מסתכלת אליו): איזה שפה אתה מדבר?

שומר (בגוף רועד, לא מסתכל אליי): מה זה איזה שפה. אני מדבר עברית.

אני משתהה.

שומר (זז לעבר קדמת השולחן): גיברת, לזוז. את מפריע לי פה. (לא, זה לא נכתב בטעות).

אני הולכת.

אירוע ג (אני שוב צופה)

תינוקת כבת שנה ורבע בעגלה. סבתא מובילה את העגלה.

איך אני יודעת?

ככה:

סבתא: אני ברוגז איתך!

תינוקת: שותקת

סבתא: לא רוצה לתת נשיקה לסבתא?

תינוקת: שותקת

סבתא: לא רוצה לתת חיבוקי לסבתא? סבתא ברוגז איתך!

תינוקת: שותקת

סבתא (מפזמת): חיבוקי, חיבוקי…

תינוקת: שותקת

סבתא: לא רוצה חיבוקי… חיבוק, חיבוקי…

תינוקת (נמרחת עוד יותר על העגלה): שותקת

***********************************

עד כאן הגירסה הראשונה של סיפורינו. כפי שאירעו.

ועכשיו אני רוצה להזמין אתכם/ן לניסוי מדעי קצר.

עצרו. קחו דף ועט, או מחברת.

כתבו לעצמכם/ן מה המחשבות שעלו לכם/ן כשקראתם את שלוש האפיזודות.

מה חשבתם/ן – על האיש, על שומר א, שומר ב, אני, הסבתא (התינוקת כמובן מחוץ למיתחם השיפוטים עדיין – כמה מעניין!). מה לדעתכם/ן קרה להם?

בפוסט הבא אעלה את הגירסה השנייה, שלתוכה יצקתי התבוננויות אמפתיות, פרשנויות (אמפתיות), תובנות. עד אז…