מה קרה ביני לבין נהג המונית, שהסיע אותי לשדה-התעופה?

ההשעה היא 3 לפנות-בוקר, שבת 22.9.
ב-5:30 אני ממריאה. הביקור השנתי שלי בקליפורניה (שתי אחיותי האהובות מאד + סדנאות שאני מעבירה).
אודי, הנהג שלי – כבן 50, שנראה לי טיפה מדוכדך, או אולי רק עייף – עוזר לי להוריד את המזוודה ומעמיס אותה על המונית.
אני מחייכת ואומרת לו, בתודה, שזה בכלל לא מובן מאליו שהוא עוזר לי. יוצאים לדרך.
הוא ממלמל משהו על החיוך, אומר שלא כל הנוסעים מתנהגים ככה. "יש מצבים לא נעימים, מה"?
אני שואלת באמפתיה, שברורה לי מאליה.
ואז מגיע הסיפור.
"עד היום אני זוכר איזו נוסעת אחת, לפני יותר משנה, איך היא התנהגה.
עמדנו ברמזור, ראיתי שיש שם פקק ושייקח הרבה יותר זמן להגיע לכתובת שלה אם נמשיך ישר.
אז החלטתי לנסוע בדרך אחרת. 'מה אתה חושב שאתה עושה', היא אומרת לי, 'למה אתה נוסע בדרך יותר ארוכה?'
אמרתי לה 'אם זה הכסף, אז אני אוריד לך ארבעה שקלים, גיברת. רק שתהיי מרוצה'. הסברתי לה גם למה נסעתי משם.
אבל זה לא עזר, היא המשיכה להתלונן, וגם אחרי שהורדתי לה את הארבעה שקלים היא יצאה עצבנית".

– "אז נפגעתָּ כל-כך, שאתה זוכר את זה עד היום?" אני שואלת, הפעם בניסיון מודע להקל במקצת על המקום הזה, הכואב והתקוע.
"בטח", הוא עונה מייד, "אמרתי לה שזה בשבילה, והיא כל הזמן חשבה שאני מנסה לרמות אותה".
ומשם הוא חוזר לספר לי שוב, איך הסביר לה למה בחר לפנות מן הרחוב הראשי, ואיך שום דבר לא עזר, ואיך…
באיזשהו רגע אני עוצרת אותו. ברור לי שהוא נסער, ושהמטען הרגשי טרם נִפרק, אחרת הוא לא היה חוזר על הסיפור
שוב ושוב. אבל ברור לי גם, שהשחזור הזה לא יוביל אותו לשום הקלה.
"אתה רוצה לשמוע איך אני מסתכלת על כל זה?" הוא מסתקרן.

ואז מגיע שיעור המבוא המרוכז בתקשורת מקרבת…
הערת-התמצאות חשובה להמשך הקריאה:
אם רוצים להגיע מהר לסוף הסיפור – אפשר לקרוא רק את הדיאלוג, כאן בהמשך.
מי שרוצים להעמיק את ההבנה בתקשורת מקרבת – קראו את הדיאלוג כמו שהוא, ואז עברו לחלק הבא,
שם תמצאו אותו דיאלוג – אבל עם הסברים (בצבע תכלת) על כל אחד מן הצעדים המקרבים,
שנקטתי במהלך הדיאלוג הזה, שהובילו לסופו המרגש.

הדיאלוג ביני לבין אודי – כפי שהתנהל, ללא הסברים
[אני] "אתה נפגעת, כי היא ייחסה לך משהו שבכלל לא התכוונת אליו?"
[אודי] "נכון, ברור. היא חשבה שאני רוצה לקחת ממנה יותר כסף ואז התנפלה עליי
כאילו שאני לא יודע מה, איזה רמאי או משהו".
[אני] "אז בעצם נורא רצית, שהיא לא תייחס לך דברים לא נכונים?"
[אודי] "ברור! אני נסעתי משם רק לטובתה! והיא חשבה שאני…"
[אני] "אז בעצם, כשלא רואים את הכוונות האמיתיות שלך, זה כואב לך? נורא היית רוצה שייראו אותן?"
[אודי] שתיקה ארוכה.
[אני] "אני רוצה להציע לך אפשרות, שאולי תעזור לך לסבול פחות מן המקרה הזה. רוצה לשמוע?"
[אודי] כן…
[אני] "שים-לב, שכשאתה חושב עליה, שהיא חשבה עליך שאתה רמאי, אתה משתגע.
אני רוצה להציע לך לנסות לראות, שזה מה שאתה חושב שהיא חשבה.
ושאין לנו דרך לדעת, שזה באמת מה שהיא חשבה".
[אודי] "אבל היא אמרה…"
[אני] "כל פעם שאתה חוזר לספר את הסיפור – אתה שוב מרגיש את הפגיעה, נכון?
כי אתה מאמין, שזה מה שהיא חשבה. אז בוא ננסה משהו אחר, טוב? לרגע אחד תסתכל על האפשרות,
שאתה לא יודע מה היא חשבה, אלא אתה רק חושב שאתה יודע… אתה הרי לא נמצא בתוכה, נכון?
אז האם אתה מסכים, לרגע, לראות שאולי היא חשבה משהו אחר?"
[אודי] כן. אני יכול לראות שיש אפשרות. אבל…"
[אני] "רגע! את כל מה שאתה רוצה להגיד לי – אתה כבר יודע. אז בוא נישאר לרגע עם האפשרות."
אודי שתק.
ואז המשכתי לתאר לו את האפשרות האחרת. שהנוסעת היתה לחוצה, בעיקר כי קשה לה לסמוך על אנשים.
כלומר, שזה לא היה חוסר-אמון ספציפי באודי, אלא מופרד לגמרי ממנו. זה חוסר-אמון כולל, ממש לא קשור אליו בכלל.
ואז הוא אומר לי: "זה מעניין. מאד מעניין, מה שאמרת עכשיו. אולי באמת היא היתה לחוצה, וזה לא קשור אליי".
[אני] "כן. זאת החשיבה של תקשורת מקרבת. זה מה שאני מלמדת, כדי שאנשים יסבלו פחות".
[אודי] כל אדם שעובד עם אנשים, כמוני, צריך לדעת את זה. איפה אפשר ללמוד את זה?"

אודי קיבל ממני את כל המידע ואף הקפיד לתת לי את כרטיס הביקור שלו, כדי לוודא שבשובי ארצה – יבוא לקחת אותי, וכך נוכל להמשיך לשוחח, וגם כדי שאשלח לו את כל הפרטים על קורס יסודות…

[אני] "אתה נפגעת, כי היא ייחסה לך משהו שבכלל לא התכוונת אליו?"

השאלה שהפניתי לאודי היתה שאלה אמפתית, שבה ניסיתי להבין מה עובר עליו ולשאול את זה במלים שלי.
מטרת השאלה האמפתית היא להתחבר אליו, לפגוש אותו. באמת לפתוח את לבי למקום הרגשי,
שבו הוא נמצא באותו רגע.  לכן, בגלל שהוא כל-כך רגיל לחשוב, שהנוסעת היתה 'לא-בסדר',
ולכן היא המקור לפגיעתו, הזכרתי אותה בשאלתי הראשונה. למרות שבחשיבה של NVC – אנחנו לא נפגעים 'בגלל' מישהו,
אלא מפני שצורך גדול שלנו לא התמלא באותו רגע.

[אודי] "נכון, ברור. היא חשבה שאני רוצה לקחת ממנה יותר כסף ואז התנפלה עליי כאילו שאני לא יודע מה, איזה רמאי או משהו".

המשך האמפתיה
[אני] "אז בעצם נורא רצית, שהיא לא תייחס לך דברים לא נכונים?"
[אודי] "ברור! אני נסעתי משם רק לטובתה! והיא חשבה שאני…"

הסבר
שוב עצרתי אותו, כדי להעמיק את ההתחברות אליו, מֵעבר לסיפור שלו. כי כל עוד אנחנו חושבים,
שאדם אחר מעורר בנו רגשות – אנחנו גם ממשיכים לסבול וגם להיות בחוסר-אונים.
רק כשאנחנו מבינים, שיש לנו צורך מאד גדול, שלא קשור לאדם מסוים (שכן או לא מצליח למלא אותו),
אנחנו יכולים לְפַנות אנרגיה לעצמנו, כדי לטפל בצורך שלנו בדרך כלשהי.
נוסף על כך, כשאנחנו מזהים, שהמצוקה שלנו לא נולדה בגלל אדם מסוים, אלא בגלל צורך שלנו,
שלא התמלא – זה מרכך את עוצמת הכעס ומחזיר אותנו לעצמנו – ולכוחות שלנו.

[אני] "אז בעצם, כשלא רואים את הכוונות האמיתיות שלך, זה כואב לך? נורא היית רוצה שייראו אותן?"
כאן עצר אודי לרגע. המלים חלחלו. פעם ראשונה שהוא לא חזר לספר שוב את הסיפור.

הרגע הזה, שבו האמפתיה נוגעת בלב, הוא רגע של נס. לכן נשמתי רגע, כשחשתי את אודי נפתח.
ואז, אחרי שהוא קלט שאני "רואה" אותו, בחרתי לעבור ל"חינוך", כלומר – להגיד לו משהו, שאני חושבת שיכול להקל עליו.

[אני] "אני רוצה להציע לך אפשרות, שאולי תעזור לך לסבול פחות מן המקרה הזה. רוצה לשמוע?"

הוא רצה.
[אני] "שים-לב, שכשאתה חושב עליה, שהיא חשבה עליך שאתה רמאי, אתה משתגע. אני רוצה להציע לך לנסות לראות,
שזה מה שאתה חושב שהיא חשבה. ושאין לנו דרך לדעת, שזה באמת מה שהיא חשבה".
[אודי] "אבל היא אמרה…"
[אני] "כל פעם שאתה חוזר לספר את הסיפור – אתה שוב מרגיש את הפגיעה, נכון? כי אתה מאמין, שזה מה שהיא חשבה.
אז בוא ננסה משהו אחר, טוב? לרגע אחד תסתכל על האפשרות, שאתה לא יודע מה היא חשבה, אלא אתה רק חושב שאתה יודע…
אתה הרי לא נמצא בתוכה, נכון? אז האם אתה מסכים, לרגע, לראות שאולי היא חשבה משהו אחר?"
[אודי] כן. אני יכול לראות שיש אפשרות. אבל…"
[אני] "רגע! את כל מה שאתה רוצה להגיד לי – אתה כבר יודע. אז בוא נישאר לרגע עם האפשרות."
אודי שתק.
ואז המשכתי לתאר לו את האפשרות האחרת.
שהנוסעת היתה לחוצה, בעיקר כי קשה לה לסמוך על אנשים. כלומר, שזה לא היה חוסר-אמון ספציפי באודי,
אלא מופרד לגמרי ממנו. זה חוסר-אמון כולל, ממש לא קשור אליו בכלל.

ואז הוא אומר לי: "זה מעניין. מאד מעניין, מה שאמרת עכשיו. אולי באמת היא היתה לחוצה, וזה לא קשור אליי".
[אני] "כן. זאת החשיבה של תקשורת מקרבת. זה מה שאני מלמדת, כדי שאנשים יסבלו פחות".
[אודי] (קולט את עוצמת השינוי שהתחולל בו) "כל אדם שעובד עם אנשים, כמוני, צריך לדעת את זה. איפה אפשר ללמוד את זה?"

וכך, בעודו נותן לי את כרטיס הביקור שלו, מוודא שגם האימייל שלו שם, הוא מבקש ממני –
קודם-כל, להודיע לו כשאני חוזרת, כדי שהוא יבוא לאסוף אותי בשובי, כדי שנוכל לשוחח עוד,
וגם – שאכתוב לו מה צריך לעשות כדי להירשם לקורס יסודות… (במיוחד כשאנחנו עדיין במחיר ההרשמה המוקדמת…)

אז כל אלו מביניכם/ן, שכבר נרשמו – או יירשמו – לקורס, יש לי הרגשה, שתפגשו שם גם את אודי… 🙂

ואני עצמי – עליתי למטוס עם חיוך ענק, שלא מש ממני כמה שעות אחרי כן. עוד איש בעולם הזה
חווה את היופי, ההקלה, הפשטות והעומק – של החיים בפרספקטיבה המקרבת.
(וזה עוד בלי שסיפרתי לכם מה קרה בטיסה עצמה!!!)

להתראות בשובי – בקורס יסודות!
ארנינה 🙂