בלב חשוף

שְׁתִיקָה הִיא זְעָקָה לְקֶשֶׁבכַּעַס הוּא זְעָקָה לְנִרְאוּתפַּחַד הוּא זְעָקָה לְשֶׁקֶטאַשְׁמָה הִיא זְעָקָה לַהֲבָנָה קִנְאָה הִיא זְעָקָה לְיֹפִיעֶלְבּוֹן הוּא זְעָקָה לְחִבּוּקבּוּשָׁה הִיא זַעֲקַת קַבְּלוּנִיבְּדִידוּת זוֹעֶקֶת לְמַבָּט

אמש, עם בוא הצפירה, הבנתי לראשונה בחיי מדוע אני קמה ועומדת.   הייתי בַּבַּית – כמובן, בתוקף המציאות ההזויה – בעיצומו של שיעור מתוך קורס

חַיְּכִי חַיְּכִי חַיְּכִי אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי (גַּם אַתָּה, אִישׁ יָקָר, חַיֵּךְ) וְאָז מַזְכִּירָה לִי לִנְשֹׁם (X 3) לְהָאֵט לְהִתְבּוֹנֵן בַּעֲדִינוּת אֶל מַחְשְׁבוֹתַי לְגַלּוֹת בְּהִשְׁתָּאוּת שֶ

מרחוק, מבעד לצעדיי המדודים, אני רואה אותה, קטנטנה, בוקעת מתוך ידו של אבא, פוצחת בהליכה, שמיד מתחלפת בריצונת, מבטה, כְּזה של דבורה החגה אל טרפה,

באחד הימים הלוהבים של השבוע שחלף, בעודי מהססת בפתחו של בית-קפה אם להיכנע לעייפות, לחסוך לעצמי את ההכנה בבית, ופשוט לאכול כאן, עכשיו, ארוחת-צהריים כלשהי,

זאת היתה שיחה מאד מאד לא-פשוטה. מאד. אך בסופו של דבר – מכוננת. לכל אורך השעתיים ומשהו, שבהן חצבנו (אחותי מיקי ואני) את מילותינו מתוך

כשנולדתי אשה לא ידעתי שקוֻוצוֹת השיער העשירות שכבר היו שם – כך מספרת אמי – יידלדלו גם הן בְּעֶבְרוֹ השני של המסע לכלל נטיפים נושרים

***לדבר את זה, לדבר את זה, לדבר את זה*** שלוש מהמורות-ענק התייצבו לפניי בשבוע החולף, מזמינות אותי לעוד התקלפות מעוד שכבות-פחד או בושה, לקראת יום

תקציר העלילה אני שרויה בימים אלו בעיצומה של דרמה משפחתית פתאומית (שאמנם היתה יחסית צפויה, אך כדרכן של תפניות לא-נעימות, הגיעה בהפתעה), ומוצאת את עצמי

מכל הכיוונים לנקות, לנקות, לנקות, לנקות, בפנים, בחוץ, בעליונים, בתחתונים מהעבר מהעתיד מלפנים, מאחור, קולות, מראות, מחשבות, פחדים, מה שאמרו, מה שאומרים, מה שהוקפא כבר

כשהייתי בת 14 ניגשתי באחד הימים, בדחילו ורחימו, אל אבי. מתוך השילוב הנפתל בין פחד, אשמה ובושה, בצד כמיהה לביטוי עצמי, חופש והכרה, העזתי להביא

קְטִיעוֹת את זוכרת כש… או אמא ביקשה למסור לך… או שמעת כבר על… איפה אניח את כל המשפטים והמלים והמחשבות והתמונות שלא יחצו עוד את