להזכירכם/ן, אתמול שלחתי את גירסה א של "זקן אדיוט!" ונפרדתי מכם/ן בהזמנה לחשיבה. אם טרם קראתן הנה הקישור https://meitarim.co.il/2013/03/04/old_idiot_a/ או טרם האזנתם להקלטה – הנה היא http://www.youtube.com/watch?v=dCF_w8o1GT8&list=UUDi8qDEvTbchLouoUIzvO3w&index=4
(אל תתעצלו! ככה תוכלו הרבה יותר ליהנות וללמוד מגירסה ב).

היום אני "משחררת" את גירסה ב שלי, עם התוספות והמחשבות שלי על האירועים. ושוב – אשמח ביותר לשמוע מכם/ן תגובות! הנה ההקלטה http://www.youtube.com/watch?v=Y27-BiNMnOo&list=UUDi8qDEvTbchLouoUIzvO3w&index=3.

אבל – רגע לפני שתיכנסו לעניינים, אני רוצה להזכיר ולהדגיש, למה אני משתפת אתכם/ן ב"זקן האדיוט" הזה. (ותודה גדולה לכל מי שכבר הקשיבו, והגיבו בחום!).

"החופש להיות אני", שבו נתעמק בסדנת המתמרה שלנו, בשישי הבא (15.3), כרוך בהסכמה עמוקה להתבונן על דפוסים חוסמים בחיינו – בעיקר, וקודם-כל – בחשיבה. מה שקרה לי, במעשה-התרגום הפנימי של האירועים שעליהם אני כותבת כאן, היה התמרה מודעת בחשיבה שלי. מזעזוע ראשוני, אינסטינקטיבי שנולד מן השיפוטים על הדמויות שפגשתי, עברתי לראייה אמפתית חובקת, מבלי לשנות מאומה במציאות עצמה.

עשיתי זאת מתוך בחירה מלאה, כמובן, שנובעת גם מדרך-החיים שבה בחרתי כבר לפני יותר מ-20 שנה, וגם בגלל ההשלכות הפיזיות והרגשיות שיש למודעות הזאת – כל פעם מחדש, על חיי.

התחושה הפנימית היא מרהיבה. הכיווץ מתפוגג, הלב מתרחב, ואפילו המוח מסכים ליצור נתיבים עצביים חדשים במקום הכבישים החנוקים הישנים… הללויה!

שנייה (!) לפני שאתם בורחים/ות לי – הנה מה שהייתי רוצה / מבקשת:

• שתבואו לסדנת "המתמרה", כדי לפגוש את עצמכם/ן – כמו שאולי אף-פעם לא יצא לכם/ן. הנה הקישור לסדנה http://my.meitarim.co.il/hamatmera
• שתקשיבו להקלטה של הזקן האדיוט הזה… הנה שוב הקישור , http://www.youtube.com/watch?v=Y27-BiNMnOo&list=UUDi8qDEvTbchLouoUIzvO3w&index=3 ותראו איך אתם/ן יכולים/ות ליישם משהו מזה כבר היום.
• שתציצו בסוף המכתב הזה, בפינת ההמלצות… הפתעה מחממת-לב מחכה לכם/ן.

"זקן אדיוט!" גירסה ב.

ועכשיו אוסיף כמה תוספות-אִפיוּן לַגיבורים של גירסא א. עוד חומר למחשבה…

אירוע א

דלת הסופרמרקט סגורה. ערב סוכות, השעה 15:05.

איש כבן 55 (לְבוש מהודר-למחצה,חזות מזרחית), מבקש מן השומר לתת לו להיכנס לרגע, להגיד משהו לאשתו שבפנים. (אולי שכבר קנה לחם אז היא לא צריכה? אולי שהילדים כן באים וצריך עוד חלב?)
השומר (כבן 65) (חזות רוסית, כפוף) מסרב. "סגור", הוא אומר, "סגור, הכל".
האיש דוחק. (מתוסכל).
השומר חוזר על דבריו. (לחוץ. נקרע בין מחויבות לתפקיד והגנה על משרתו לבין אנושיות).

ואז זה מתחיל.

איש (מעוצבן, מאוכזב, חסר-אונים): מה ביקשתי ממך?? בסך הכל להגיד משהו לאשתי!?
שומר (נבהל, מתקפל): אדוני, זה סגור.
איש (כועס): ככה אתה מתנהג ללקוחות שלך? אתה לא מתבייש?
שומר (מבוהל) (מגמגם קלות): אדוני, למה מרים קול?
איש (מתחיל להתרחק, מרים את הקול, זועם): אני?? תתבייש לך!! ככה להתייחס? שיחזירו אותך למאיפה שהביאו אותך! תסתכל איזה צורה יש לך!
זקן אדיוט!
שומר (פגוע, בודד, מתבייש אל מול הצופים): אתה אדיוט!
איש הולך. רועד. (רותח. חסר-אונים. אולי אוכל את עצמו שהתפרץ. שוב).
שומר מסתכל אחריו, רועד. (פגוע. חסר-אונים).

אירוע ב

אני נכנסת לאיזור קניות תחום.
מזהה את השומר, כבר ראיתי אותו פעמים אחדות.
עוברת דרך פתח הבידוק המאובזר בשולחן, יוצרת קשר-עין עם השומר, הוא אומר "כן…".
אני ממשיכה ללכת.

ואז זה מתחיל.

שומר (זועם, חושב שאני מתחכמת): גיברת, לאן?
אני (מבולבלת לגמרי): אמרת כן…
שומר (פגוע, משלב זרועות): כן – מה? תפתחי תיק בקשה. מה זה, פעם ראשונה פה?
אני (מחפשת דרך להפיס את דעתו, כואב לי הלב על אי-ההבנה. כל-כך מכבדת את בדידותו היומיומית בעמדה הזאת. בפעם הקודמת הצעתי להביא לו מים לשתייה. אז הוא אמר תודה, לא צריך, והראה לי תרמוס קפה קטן). (פותחת את התיק) (מסבירה, אולי יבין והכל יירגע): בגלל שזאת לא פעם ראשונה, חשבתי שאמרת לי – כן, תעברי…
שומר (בודק את התיק): גיברת, בשביל מה אני פה. (תחושת המשמעות, המתחדשת מתוקף סמכותו ומחויבותו לבדיקת תיקים, נתקלת בַּמרירות על אנשים כמוני, חסרי ערכים, שמנסים להתחכם ולעקוף את החוק הפשוט וההכרחי לבטחונם, איך הם לא מבינים משהו כל-כך אלמנטרי).
אני (מנסה לרכך, להגיע ללבו, שיבין שאני כל-כך לא נגדו): אמרת כן, אז חשבתי שאתה מכיר אותי… (מנסה אפילו אמפתיה) חשבת שאני מנסה סתם לעבור?
שומר שותק. לא מסתכל לעברי. (מלא-זעם על כוונת הזלזול שהוא מייחס לי?)
אני (סוגרת את התיק שפתחתי, מסתכלת אליו) (שומעת שיש לו מבטא זר, לא מזהה את המקור, מנסה שוב לגשש אל הנקודה האנושית, ליצור גשר): איזה שפה אתה מדבר?
שומר (בגוף רועד, לא מסתכל אליי). (אולי רואה בזה התנשאות?) (מגמגם קלות): מה זה איזה שפה. אני מדבר עברית.
אני משתהה. (מחפשת עוד קצה-חוט לחיבור).
שומר (זז לעבר קדמת השולחן) (לא יכול להרשות לעצמו לחשוף פגיעוּת, לא מקובל אצל גברים, לא מקובל אצל שומרים, ועוד לפני גברות חוצפניות):
גיברת, לזוז. את מפריע לי פה.
אני הולכת. (לבי נכמר. כל-כך ברור שיש כאן החמצה אנושית. הוא נשאר בצדקתו הבודדה, רועד מעלבון מוטעה, זועם לשווא על מדינה שתרבותה הקלוקלת מאיימת לכאורה על זהותו. יש לו טבעת על האצבע. איך הולך לו עם אשתו? הם מצליחים להיפגש? באיזו שפה הם מדברים?)

אירוע ג

פרשנות על הדמויות.
סבתא: בודדה. מתגעגעת לקשר. מאוהבת בתינוקת. כמהה למגע. זקוקה לתחושת משמעות.
הילדונת הקטנה: מחוברת ישירות לצרכיה ומדייקת בהבעתם. לא מתאים לה כרגע חיבוק, נישוקים, או כל התייחסות לאחר. היא בתוך עצמה.
הסבתא משליכה את תסכולה, בדידותה וכמיהותיה על התינוקת תמימת-הכוונות. נאחזת בקשר עם התינוקת כבהוכחה למשמעות קיומה שלה בעולם. מבוהלת עד מוות, כשחושבת שאי-הרצון בחיבוק פירושו (היחיד האפשרי הוא), שהתינוקת "לא רוצה" אותה. שזה אומר עליה (על הסבתא) משהו. חסרת-אונים, מבולבלת ומבוהלת, היא פולטת משפטים ששמעה בילדותה.

ובהיסח-הדעת מלמדת את נכדתה את מסורת כל הדורות: פחד, כעס, אשמה ובושה. איך?

• פחד – בעזרת איומים, בַּמלים ובטון הדיבור
• כעס – בעזרת קשר מעוות בין סיבה (תינוקת לא רוצה חיבוק) לתוצאה (סבתא כועסת ומאשימה)
• אשמה – בגלל שתינוקת לא רוצה חיבוק = סבתא סובלת וכועסת, כלומר, אני, התינוקת, לא-בסדר
• בושה – התינוקת שותקת. מתפתלת בעגלתה, מנסה להעלים את עצמה מפני שבט-לשונה של סבתא. היא אוהבת את סבתא, אבל בסך הכל לא רוצה ברגע זה לחבק אותה. אז למה סבתא כועסת עליה??? לא נוח בגוף, לא נוח.

בלבול. חוסר-אונים. בדידות. של שתיהן.