בלב חשוף

שלושים שנה המשחק הזה מתנהל ביניהם. בשנתיים האחרונות אפילו הביאו יחד ילד לעולם. והיא כבר ממש לא יכולה לשאת את הסבל הזה – לא את

הפעם, שוב, מלים מאד אישיות. כתבתי אותן ב-31.5, העליתי בפייסבוק, והבנתי, שוב, שיש בהן כדי להיות השראה לאחרים/ות. לכן מביאה אותן גם כאן, כחלק מתרומתי

ביום חמישי, בהדרכת סופרוויז'ן שקיימתי לתלמידות ותלמידי "המצפן" – במיוחד כדי להמשיך לתחזק את עצמנו ואת יכולתנו לתמוך באחרים/ות בתודעת הא.ה.ב.ה (אומץ, הקשבה, בחירה, התמרה),

מזה כמה חודשים, בצל דעיכתה המואצת של אמי, נולד במגרותיי ספר חדש. שירים ודברים שכתבתי אליה ועליה במרוצת שנותיי. ידעתי אמנם, בצער עז, שאת הספר

  גּוּפִילֹא יְזַנֵּק עוֹד  אֶל דַּאֲגָתוֹ לָךְ אִמָּא בְּפִתְאוֹמוֹ שֶׁל לֵיל.  מְכוֹנִיתִי  בִּלְעָדַיִךְ  תִּלְחַשׁ לִי  תִּזְכּוֹרוֹת הֶאָטָה פְּזוּרוֹת  מִמֵּךְ שַׂרְעַפַּי יָנוּחוּ אֶת שִׁגְיוֹנוֹתַיִךְ   אֵלֶם

בכל מקרה – מדובר ללא ספק בנס. (או בחיים עצמם, אם נרצה). מעשייה שהיתה, כך היתה (בשבת החולפת): ——- רקע – מזה שנים (בלי הגזמה)

קצר: אז כן, 70 הוא הקידומת הנוכחית שלי. ו-3 שבועות אחרי כן, אחותי מיקי פצחה ב-65 שלה. (אנחנו קוראות לעצמנו תאומות בהפרש של 5 שנים;

כשיצאתי למסע האומץ הנוכחי, לא ידעתי הרי מה מצפה לי.  אז לא שהגעתי לנקודת סיום כלשהי. אין כזו. (למעט ההיא, הסופית. וגם זה עדיין לא

(ארוך? הצחקתם אותי. מאד ארוך. אין חובת קריאה. כן תהיה שמחה עמוקה, אם תקראו. ואם תגיבו – אז בכלל).  ——– מעוררת בי  חיוך, הכותרת.  "אני,

לכתחילה, התכוונתי הפעם להשלים את מעגל המשפחה ולכתוב על ענבלי (אחותנו שאיננה). אבל החיים גברו על המתים… (סימבולי?). וכמובן, אחזור אליה ולעוד פַּכִּים מן המסע