בלב חשוף

תזכורת על אתמול: קאטו, אחד הסנאטורים המפורסמים ברומא, נהג לחתום כל נאום שלו בסנאט, לא חשוב מה היה הנושא, במשפט הבא: "בכל מקרה, אֶת קַרְתָּגוֹ

אוקיי, נתחיל ב- מי זה הקאטו הזה. הוא היה סנאטור ברומא. פעם. ממש מזמן. אבא שלי סיפר לי עליו כשהייתי ילדה (וגם זה היה מזמן…).

שלום לכם/ן, הרשומה הזאת כתובה לכאורה על הורים וילדים. אבל אל תפלו בפח! אפשר לקרוא אותה, כמובן, כלשונה, אבל למי שאינן אמהות, או שאינם אפילו

אין כמעט פעם שאני יוצאת החוצה, למכולת, להליכה, לסרט, לא חשוב מה, שאני לא נתקלת בסצינה כלשהי, שמזכירה לי להודות לאל שיש לי תקשורת מקרבת

שלום קהילת קוראים/ות יקרה, תודה על התגובות החמות שקיבלתי על שני הטיפים הראשונים בסוגיית הבחירה. ולשרון, שביקשה ד-חוף לקבל את הטיפ השלישי – הנה הוא

לפני כמה ימים התארחה במכוניתי הבת הקטנה של יעל ארבל, הלוא היא ענבל אהובתי. בת שנתיים כבר, לא ייאמן. וכמו כל דבר שקורה ליצורים המופלאים

כבר כמה וכמה חודשים שאני מזהה, שאני שמחה בחיי. בְּשנים עבָרוּ ידעתי, כמובן, תקופות טובות, אבל גם הרבה מאד תקופות פחות טובות (בלשון המעטה). אז

כותבת מגרמניה. אני שם (כאן) עכשיו. כבר יותר משבוע שאני פה, מאחוריי סדנת סוף-שבוע אינטנסטיבית ומופלאה ביותר שהנחיתי בהמבורג, כמה וכמה מפגשי-ייעוץ אישיים עם חלק

שלום א/נשים, לפני, בתוך ואחרי – ההמולה, ההכנות, המשפחה (או ההתנתקות ממנה), האוכל, שוב אוכל, הפקקים שלא-ייאמנו (כבכל שנה), הילדים (או בלעדיהם…), חו"ל (או לא),

זה קרה לפני כמה שבועות. נתתי לזה לשקוע, לראות אם זה "מחזיק". אז כן. זה מחזיק. אני חושבת שזה מה ש"הם" קוראים 'הארה'. אז אפרופו

להזכירכם/ן, אתמול שלחתי את גירסה א של "זקן אדיוט!" ונפרדתי מכם/ן בהזמנה לחשיבה. אם טרם קראתן הנה הקישור https://meitarim.co.il/2013/03/04/old_idiot_a/ או טרם האזנתם להקלטה – הנה היא http://www.youtube.com/watch?v=dCF_w8o1GT8&list=UUDi8qDEvTbchLouoUIzvO3w&index=4

באחד מימי שישי, סמוך לכניסת השבת, הלכתי מביתי לסופרמרקט השכונתי. פגשתי 3 דמויות, מאלו שכולנו פוגשים עשרות פעמים בשבוע – שומר הסופרמרקט, שומר הקניון, סבתא

ומה שיפה הוא – שהוא התכוון לשינוי לטובה! אני משערת שלא יהיה לך קשה להבין את התרגשותי מן המלים הללו, שכתבה לנו (עוד) משתתפת באחת

הפעם אני יוצאת עוד יותר מאיזור-ה"נוחות" שלי (שגם כך כבר מתוח רחוק-רחוק…) וכותבת רק על עצמי. ולא רק כותבת, אלא משתפת בחומרים אישיים. כי ככל

בתקופה הראשונה להיכרותי עם מרשאל רוזנברג לא חדלתי להתפעל מיכולתו המופלאה לזהות צרכים. כשהוא היה יושב עם אחד/ת המשתתפים/ות בסדנאות שלנו, מקשיב רוב-קשב ואז שולף

האם ניסית אי-פעם לשנות דפוס מושרש שלך ללא הצלחה? אולי כבר החלטת, למשל, שלא תצעק/י על הילדים – רק כדי למצוא את עצמך עושה זאת,

זהירות! חומר כבד. לא יודעת מה איתך, אבל אני ממש לא נשאבת לסיפור הזה (של ייחרב-כן-או-לא). הוא מרתק אותי – כן (כתופעה חברתית), הוא משעשע

כן, אפשר לצאת מן הסבל של להיות "מובנת מאליה" – ולסבול פחות ביחסים הפעם אני רוצה לתת לך זווית חדשה להסתכלות על מה שכולנו מכירים,