בלב חשוף

כשנפרדתי לפני חודשים אחדים מבן-זוגי – אחרי ארבעה חודשים של תקשורת נפלאה בינינו – גם הפרידה הצליחה לנו. למרות העצב ותחושת ההחמצה, ואפילו מידה מסוימת

מגיל מאד מאד צעיר למדתי, שיש דברים שאסור לי להגיד. בַּמקרה הטוב לא יבינו, ובמקרים היותר שכיחים – יבקרו וישפטו אותי, או שיענישו. כיצורים חסרי-אונים,

התשובה הקצרה לשאלה מה אפשר לעשות בסוכות היא – להבין, לקבל וללמוד לחיות עם הארעי – הרבה יותר בשלום. ולשאלה עם מי התשובה היא – במיוחד עם

ההשעה היא 3 לפנות-בוקר, שבת 22.9. ב-5:30 אני ממריאה. הביקור השנתי שלי בקליפורניה (שתי אחיותי האהובות מאד + סדנאות שאני מעבירה). אודי, הנהג שלי – כבן

כשאת יושבת מול המנה שהזמנת, בבית-הקפה הנעים, שאליו הלכת, סוף-סוף, עם חברה, והאכזבה פושטת על פנייך מייד עם הביס הראשון… כשאתה יושב עם זוגתך מול הטלוויזיה, ואתה מת לראות

לפעמים דווקא כיף להאשים. מתי? כשזה נכון!!! (ואז עוד יותר כיף, כי אני גם צודקת!) טוב, מה הסיפור? אז כן, הכל בגלל נמרוד שיינמן, שהזמין אותי,

כן, הוא בן 10, והוא הפתיע אפילו אותי.   וכך הכל קרה: בעודי מתקלחת, באחד מימי שישי הסגריריים, שוחחתי עם עצמי, כהרגלי. לא זוכרת על

מאז ומעולם אני מאוהבת במושג הזה, מנהיגות. למה? כי ברור לי שכל אחת ואחד מאתנו, בכל גיל ובכל מצב – כבר מנהיגים. כלומר, מעבר לזה

לפני כמה ימים הבנתי פתאום שזה מה שאני. אמא בלי ילדים.   זה היכה בי באחת הפעמים שבהן פגשתי את יעל ואת תינוקתה הקסומה, ענבל.

אתמול התקשרה אליי ג. – שמכירה אותי כבר כמה שנים – כדי להזמין אותי להעביר סדנה בארגון שלה. עוד אנחנו מלבנות את הנושא וכו', היא

מחר, ה-6 באפריל, ימלאו ליעל, המנכ"לית של מיתרים, וחֲברה שלי, 41 שנה. לכאורה – סיבה מספקת למסיבה. אבל. יעל הרוויחה עוד שתי סיבות לחגיגה בזמן

אז כן. עשינו זאת!!! ביום רביעי, 2.3.2011, קיבלנו הד רוגש מהיקום לעשייתנו. זכינו בתחרות לעסקים קטנים בתוכנית של אמיר הרדוף!!! עד עכשיו חיכינו שיגיעו התמונות,

יעל בבית-חולים – לקראת לידה יזומה (נקווה שלא), ואני מתארחת היום בפורום אמהות ב"תפוז", עונה שם על שאלות בענייני יחסים ותקשורת עם הילדים. (למי שרוצות/ים

לפני כמה קיבלתי אימייל מאשת-הקשר של גן ורדים (שבו התרחשה החגיגה), שכתבה לי – "ארנינה, שמעתי דברים מקסימים לגבי האירוע. כולם היו מרותקים, האירוע היה

סימבולי או לא – לקראת פרוץ העשור הבא בחיי (בכל זאת לא מסוגלת [עדיין] להגיד "השביעי") – פורץ לעולם גם הבלוג הראשון שלי. אז יוצא